Welcome To Eyal's Page

הם קמים בשלוש בבוקר לתחרויות, מתאמנים חמש פעמים בשבוע ומתכוננים בשיא הרצינות לתחרות הטריאתלון. אה, כן, הם רק בני 9 .




לפעמים שוחים, לפעמים בוכים

(צילום: תומר אפלבאום, באו באו)

פרסומת יום שלישי, השעה 20:20, וגל לוי, בת 13, חוזרת לביתה בקיסריה אחרי אימון לטריאתלון. ארבע פעמים בשבוע היא חוזרת הביתה בשעה הזאת, נושאת תיק גדול, שהציוד שבו מתחלף בהתאם לסוג האימון: בגד ים, משקפת, סנפירים, מגבת וכפכפים לאימון שחייה; קסדה, משקפיים, מכנסי רכיבה, נעלי רכיבה וגרביים לאימון אופניים; ובגדי ריצה, נעליים ושתייה לאימון ריצה. לוי חברה בקבוצת ילדים המתאמנים לטריאתלון, אחת מקבוצות רבות שקמו בשלוש השנים האחרונות בכל רחבי הארץ. ילדים מגיל 9 מתאמנים במסגרת קבוצתית לתחרויות טריאתלון, שבהן הם שוחים, רוכבים ורצים, ממש כמו המבוגרים שגודשים גם הם את מסלולי התחרויות.

לוי לא עייפה מהשגרה הזאת. להיפך, היא ערנית ואנרגטית גם כשהשעה כבר כמעט 21:00 ומספרת בהתלהבות על התחביב שלה, שתופס מקום מרכזי בחייה. "למדתי שאני יכולה, שיש לי כוח", היא אומרת. "יש לי גם חברות מהקבוצה, ואני נהנית במיוחד מהתחרויות ומההתרגשות שלפני הקפיצה למים".

אמה, חוה, גם היא טריאתלטית. בעונה שעברה השתתפה חוה לוי בכל הטריאתלונים שהיו, ובתה כמוה. "כשאני רואה אותה נכנסת למים בתחילת התחרות יש לי חרדות נוראות", מספרת האם. "כשהיא יוצאת יש המון הקלה, ואז מתחיל המקצה שלי. אחרי שהיא יוצאת מהים יותר קל לי להתמודד עם התחרות של עצמי".

הורים מעורבים מדי
גם חייה של דניאל דרורי, בת 12 מהוד השרון, השתנו מאז התאהבה בעיסוק הזה. היא מתאמנת חמש פעמים בשבוע. "אין לי כל כך זמן לדברים אחרים", היא מספרת, "אבל אני מוצאת זמן לחברות". דרורי הגיעה כמה פעמים השנה למקומות ראשונים בקבוצת הגיל שלה, אף שעד לפני זמן לא רב פחדה מהים. "בשנה שעברה בכיתי ולא התחריתי בגלל הים. השנה קיבלתי אומץ ושחיתי בים לפני התחרות, כדי להתרגל, והתגברתי", היא מספרת.

דרורי למדה לא רק להתגבר על הפחד משחייה בים, אלא גם ש"חברות זה מחוץ לתחרות". "בתחרות טריאתלון בקיסריה חברה שלי שגם היתה בקבוצה שלי ראתה שאני עוברת אותה, אז היא אמרה לי 'בואי נרוץ ביחד'. אז רצתי אתה, ובסיום, מכיוון שאני חלשה בספרינטים, היא נתנה ספרינט ועקפה אותי. אני שונאת אותה עכשיו".

גם אחותה, דולב דרורי, בת 9, מתאמנת בקבוצת טריאתלון. "התחלתי בת 7 וחצי", היא מספרת. "יש לי חברות חדשות מהקבוצה, אנחנו מדברות אחרי ולפני האימונים. אני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע, בימי חמישי, שישי, ראשון ושני, אז זה משאיר קצת זמן פנוי". התחרויות קצת מלחיצות, היא אומרת, "אבל בסוף ממש נהנים. בתוך התחרות לפעמים בא לי כבר להתחיל את זה, לגמור את זה וליהנות מלהיות אחרי זה - לדבר עם חברים, ללכת לפעילויות".

אמן של דניאל ודולב דרורי, שיבולת, לא עושה טריאתלונים. "יש בזה משהו קסום בעיני, שזה עולם פרטי משלהן. זו הבחירה שלהן והמחויבות שלהן וההנאה שלהן". עם זאת, היא לא מכחישה שהבחירה של בנותיה מחייבת גם אותה. "אנחנו מעירים בבוקר, מסיעים לאימונים ולתחרויות, סוחבים ציוד, קמים בשבתות בשש בבוקר לאימון אופניים ולפעמים נוסעים אחרי הקבוצה ברכב, כדי לשמור עליהן מתאונות".

התחום הזה נולד בעקבות הגידול בפופולריות של טריאתלון מבוגרים בשלוש השנים האחרונות, אומר אילן פלאצ'י, ראש מחלקת טריאתלון ילדים במכבי תל אביב. לדבריו, רוב אלה שנכנסו לתחום היו ילדים של הורים טריאתלטים. הוא רואה בכך בעייתיות: "הורים טריאתלטים הם מעורבים מדי. הם מתערבים באימון של הילדים, חלקם לוקחים את הילד לרכוב 30 קילומטר, או לרוץ שבעה קילומטרים, יש להם ציפיות ודרישות מהילדים. הם רוצים שהילדים יצליחו ורוצים להגשים את החלומות של עצמם דרכם. בנוסף לכך, בתחרויות, ההורים שמתחרים לא יכולים לעודד את הילדים שלהם, כי הם עצמם בתוך התחרות".

יש ימים קשים
תהל בן פורת, אמא של נועה, בת 11, סבורה ש"הטריאתלון נותן לילדים יותר ממה שאני יכולה לתאר במלים. ביטחון עצמי, מיקוד, תחושת יכולת. נועה רואה שיש משמעות למאמץ שלה ולהשקעה שלה, ותחושת ההצלחה לא נובעת דווקא מניצחון, אלא מעצם ההתנסות. אני רואה את הילדים מחייכים כשהם מגיעים לקו הסיום, לא משנה מה התוצאה שלהם, גם אם הם הגיעו אחרונים".
בדרכה לאימון מספרת נועה איך התחילה: "אבא שלי מתחרה, והוא לקח אותי לתחרות שלו. ראיתי שזה כיף וזה עשה לי חשק אז נרשמתי לחוג. מאז עשיתי כבר יותר מעשרה טריאתלונים - בתל אביב, עמק הירדן, אילת, מרוץ עין גדי, הרצליה, קיסריה, שדות ים, ודואתלון רמת השרון".

היא מצפה כבר לקיץ, שאז "נצא למחנה אימון בלהבים, קוראים לזה גיבושון". בגיבושון היא תפגוש ילדים מערים אחרות, שכיום היא פוגשת רק בתחרויות. "יש קשרים בין הילדים שבקבוצה ובין הקבוצות. כותבים במסנג'ר, ונהיו לי חברים חדשים בזכות זה".

ובכל זאת, לא מתחשק לפעמים לוותר?
"יש ימים נורא קשים; ולפעמים אם אני חוזרת מבית ספר ויש בשלוש וחצי אימון ולא תמיד בא לי. אבל מסתדרים. אני יותר אוהבת את האימונים מאשר את התחרויות, כי באימונים כל הקבוצה ביחד, מגיעים מוקדם ומדברים".

לדברי פלאצ'י, בקבוצות הילדים המוטיב החברתי הוא חזק, ואיגוד הטריאתלון מקדיש משאבים לחזק את הפן הזה: "לפני שבועיים עשינוי ערב כיף לילדי ארבע קבוצות טריאתלון ביחד. נפגשנו בבריכה בקאנטרי ברמת השרון, הכנו להם ארוחת בריאות של ספגטי ברוטב עגבניות, שיפודי פרגיות, טחינה וסלט, בלי ג'אנק. היו 70 ילדים והיתה אינטראקציה מהנה מאוד. זה נותן ערך מוסף למחויבות שלהם". בתחילת השנה, הוא מוסיף, איגוד הטריאתלון אירגן סוף-שבוע של פעילות בלהבים, שהשתתפו בו כ-200 ילדים.

אימון או משחק
קבוצות הילדים בתחרויות ובאימונים מחולקות לפי גיל - גילאי 8-9 (שוחים 100 מטר, רוכבים שלושה קילומטרים, רצים קילומטר אחד); גילאי 10-11 (שוחים 200 מטר, רוכבים חמישה קילומטרים, רצים קילומטר וחצי); גילאי 12-13 (שוחים 300 מטר, רוכבים שמונה קילומטרים ורצים שניים). רוב הקבוצות מתאמנות שלוש פעמים בשבוע לפחות, בדרך כלל ארבע. ילדים רבים מוסיפים "אימון אישי" נוסף בשבוע, שבו הם מתאמנים בלי הקבוצה והמאמן.

קבוצות טריאתלון פרושות בכל הארץ - בלהבים, אילת, נס ציונה, רמת גן, רמת השרון, פרדסיה, קיסריה, הגליל העליון, סאסא, הרצליה, קרית אונו ועוד. לדברי פלאצ'י, ילדים הולכים בממוצע לשמונה תחרויות בשנה. "המאמנים בוחרים את המינון ואת סוג התחרויות שבהן ישתתפו, לפי ההתאמה ליכולת ולרצונות של הילדים, ויש גם ילדים שמתאמנים בשביל הכיף והמסגרת החברתית והספורטיבית, ולא משתתפים בתחרויות".

אשר בן גל, בן 33 מקיסריה, מאמן טריאתלון מוסמך לילדים ונוער, מסביר כי אימון של ילד אינו דומה לזה של מבוגר. בכל גיל צריך להתרכז במרכיב התפתחותי אחר", הוא מסביר. הילדים מגיעים לאימון, עושים תרגילי גמישות, אחר כך תרגילי כושר בעזרת משחקי ילדות. "לילד נראה שהוא משחק, אבל בעצם הוא מנתר, רץ, מפעיל כוח ידיים ועובד על קואורדינציה. אחר כך לובשים בגדי ים, עושים תרגילי גמישות אקטיבים יותר ונכנסים למים ל-70 דקות".

מה עושים במים 70 דקות?
"שוחים הלוך וחזור, עושים תרגילי סגנון, משפרים טכניקה. ולא עובדים רק על חתירה, אלא שוחים בכל הסגנונות. ואז יוצאים מהמים וכל ילד הולך לפחמימה שלו".

לפעמים בוכים
ברק צור, מאמן כושר המתמחה באימון ילדים ובני נוער, הוא טריאתלט זה 15 שנים. לדבריו, כעיסוק ספורטיבי הטריאתלון דווקא מתאים לילדים. "חשוב מאוד שילדים יגוונו את הפעילות הספורטיבית שלהם. בילדות צריך לגרות קשר עצב-שריר, לפתח שיווי משקל, קואורדינציה, לבנות סבולת לב-ריאה ולפתח את כל חלקי הגוף. ילד שמתמיד רק בטניס או בשחייה עושה משהו מונוטוני ומזניח חלק מהמיומנויות שכדאי לפתח. אני בתור ילד הייתי שחיין, שחיתי המון וטוב, אבל לא יכולתי לשחק כדורסל בכלל. לא ידעתי לרוץ, לא לקפוץ, לא לתפוס. ואילו ילד בטריאתלון נהנה מחיבור של שלושה סוגי ספורט. השחייה מפתחת את פלג הגוף העליון, האופניים מפתחים שיווי משקל וקואורדינציה, תרגילי הכושר, הזריזות ומעט הריצה מגרים את השרירים ומחזקים אותם, ושלושת המקצועות יחד מפתחים סבולת לב-ריאה".

אז איפה הבעיה?
"הבעיה היא התחרותיות החזקה בתחום הזה. תחרות טריאתלון שונה מתחרות ג'ודו או טורניר כדורסל: יש המוני צופים ומעודדים, קו זינוק מתנפח, קו סיום צבעוני והמון רעש. בנוסף לכך, הילדים כל הזמן לבד, מרגע שזינקו למים. בשביל להיות באזור התחרות בחמש בבוקר הם צריכים לקום בשלוש, ולקחת ציוד, ולהיות אחראים להתארגנות, ואלה ילדים בכיתות ד' וה'. יש ילדים שמגיעים למקום לא מספיק גבוה מבחינתם ובוכים מאכזבה. בעיה נוספת היא הורים שמעורבים יותר מדי ודוחפים את הילד שמתקשה להתמודד".

עם זאת, מוסיף צור, "אם הרצון להשתתפות בא מהילד, ומהסיבות הנכונות, הוא ירוויח פיתוח של יכולת פיסית מגוונת והרבה יתרונות נפשיים של משמעת, התמדה, ביטחון עצמי והנאה".