הדילמה והבילבול. מרתון טבריה 2009

השבועיים האחרונים לפני המרתון תמיד מבלבלים. מה כדאי? עוד מאמץ קטן או אולי זה כבר מאוחר מדי? חידוד או מנוחה?
החל מיום ראשון אני משתדל ללכת לישון מוקדם כדי לצבור כוחות וכדי להתרגל לקום מוקדם בבוקר, לאחר שינה ערבה ומרעננת, ולרוץ. בעודי משתדל להרדם מחשבות רבות עולות בראשי. מה לארוז? אילו נעליים להעדיף? הפציעה בכף רגל ימין עדיין כואבת. איך נתתי לעצמי לעלות קילו? אצליח לסיים? למה דילגתי על אימוני אינטרבלים? באיזה קצב להתחיל? 5:55 או 5:50 לק"מ? ?לנסות לרדת מתחת ל-4 שעות? פעם אחרונה ניסיתי ונתקלתי חזק מאוד ב"קיר" המפורסם. הצצה לשעון (שעון דופק כמובן). עברה לה כבר חצי שעה ואין סיכוי שארדם בקרוב.

שבוע לפני הזינוק ובוורידים זורם רק אדרנלין.

הריטואל הזה חוזר על עצמו מדי שנה מאז המרתון הראשון לפני חמש שנים. רק השנה בהבדל אחד. בדרום נלחמים .
הייתכן? תושבי הדרום סגורים במקלטים, חיילי צה"ל מסכנים את נפשם בגבורה ובאומץ רב, ואני מתעסק בג'לים וחטיפי חלבון ורץ להנאתי בפרדסים ובשדות?

הבילבול ורגשות האשמה עמוקים. מצד אחד אני באמת מאוד מתרגש. התכוננתי למרתון במשך ששה חודשים. אין אצלי מרתונים אחרים בחו"ל. כל שנה, פעם בשנה, מרתון טבריה. זה לוח השנה שלי. אותו יום חמישי בתחילת ינואר הוא בהחלט השיא הספורטיבי של השנה. ובד בבד כולי דאגה למצב. מחשבותי קרועות בין עניני חיים ומוות לבין משקאות איזותונים והעמסת פחמימות. איפה הפרופורציות? יש משפחה וחברים שאולי יגויסו. בני הבכור - מפקד טנק בחטיבה 7 - אולי יועבר לגזרת עזה. כל שעה אני בודק את החדשות באינטרנט, והאם תחזור פציעת ה-iliotibial band בקולומטר ה-35?

איך מתמודדים עם זה? איך אפשר להשתתף במרתון בצל הלחימה?

אמש, ברגע לא שגרתי של שלווה ושקט, מאוחר בלילה, כששכבתי במיטה ערני לחלוטין הודות לאדרנלין המשתולל, עלתה בראשי תובנה צנועה שאולי קצת עוזרת. אמנם, באמת קשה להמשיך באורח חיים רגיל כאילו לא קורה שום דבר, כאילו חיילינו לא נלחמים. אבל, תחשבו לרגע למה הם נלחמים? הם נלחמים כדי שתושבי הדרום יוכלו, כמוני במרכז, לחיות חיי שגרה. ללכת לעבודה, לבית-הספר, ולגן השעשועים, ללא פחד. לטייל ולבלות בקניונים, ללא אימה. לרוץ בפרדסים ובשדות, בחופשיות.

ובכן, ההתרגשות לקראת המרתון אמיתית, אם כי השנה קצת מאופקת ומפוקחת. בעזרת השם אני אצליח לרוץ את כל 42 הקילומטרים הארוכים והקשים. ואולי אפילו אשתדל לרדת מתחת לארבע שעות. אבל בלבי אני מקדיש את הריצה הזו – ריצת החופש שלי - לחיילינו ולתושבי הדרום האמיצים, שממשיכים להלחם ולחטוף, בתקווה להפגש איתם יחד בזמנים טובים יותר, ולרוץ איתם יחד בתנאים טובים יותר, בקרוב מאוד, חפשיים ובטוחים, בפרדסים ובשדות שבדרום.