המסע הגדול – חלק כ"ג - בונפרטה ואני או המחירים גבוהים יותר בדרך חזרה

הדרך ארוכה היא ורבה, רבה...
מהדרך אני מתקשר למשרד לקבל עדכונים.
רותי, מזכירתי הנאמנה, מתעניינת בהתפתחויות ושמחה לשמוע על תלאות היום. במיוחד משמחת אותה אפיזודת הפנצ'ר ותחנת הרענון.
"היית מתארת לעצמך שאני נכנס לתומי לחנות אופניים ומוצא עצמי מוקף גלשנים?"
"בטח" היא מתלהבת "גדי מינץ היה אלוף ישראל בגלישה"
"מאיפה את יודעת?" אני תוהה על האופקים הרחבים של הגברת.
"מה אתה מדבר" היא ממשיכה "הוא היה גולש עם בעלי..."
"מי?"
"גדי"
"בחייך?"
"כן"
מה אתם יודעים? גדי היה גולש עם בעלה, אבל בעצם את זה אתם כבר יודעים.
היום הבן שלה, תום, מבכירי רוכבי הטריאל (*) בארץ, עובד אצל גדי בסניף ברעננה.
"תראה איזה עולם קטן" היא סופקת כפיה בסיפוק.
אך נניח לעולם ונחזור להווה...
ביום א' אני מתכנן להמשיך מהנקודה בה הפסקתי. התוכנית - להגיע מהבית לנהריה ברכבת (חמוש באופניים מפורקים וארוזים) ומשם לרכוב מזרחה לאורך גבול הצפון.
אני מבקש מרותי לבדוק לי את הלו"ז של הרכבת.
"יש לי את זה מהתיק של אביעד" היא מזכירה נשכחות.
"כן" אני נזכר בערגה "התיק של אביעד".
שוב נושאים אותי זיכרונותיי אל עבר עכו ובית משפט השלום האינטימי והחמים.
בטרם נכנסתי לתמונה נהג הלקוח להסתבך בצרות כל אימת שזומן לדיון. בשל המרחק הרב מרעננה ובשל מבנה האישיות המורכב בו ניחן, נהג לאחר בקביעות. פעם שעה, פעם חצי שעה, פעם שעתיים, אתם יודעים, איחור אקדמאי מכובד. כשלא התייצב במועד, הוציא נגדו כבוד השופט צווי הבאה.
משהתייצב בסופו של יום באיחור מכובד, נזף בו כבודו אך בלית ברירה ביטל את הצווים.
בסיכומו של דבר, כל העניין לא הותיר אצל כבוד השופט רושם טוב במיוחד, וכידוע "יום נקם ושילם".
הפעם נקבע הדיון ל-12.00 בצהריים.
לאור ההיסטוריה הפרובלמטית של הבחור ומערכת היחסים הטעונה בינו ובין כס המשפט, חששתי כי איחור קל שבקלים יבעיר חבית חומר נפץ. הרכבת התעכבה בדרך ואך כפסע היה בינינו ובין איחור ראוי לשמו. ברגע האחרון נתמזל מזלנו, הרכבת צברה תאוצה, דהרה במרץ והגענו בשעה היעודה.

כל עוד נפשנו בנו, נחפזנו בריצה קלה ופנינו בצעד קל ובוטח אל דלת הכניסה לאולם.
מצאנו אותה נעולה.
השופט בהפסקה.
חצי שעה וכבודו חזר.
מששב כבודו, החלו להישמע שאריות התיקים שנקבעו ל-8.30. בהמשך הגיעה שעתם היפה של תיקי 11.30.
בסופו של דבר, הגיעה גם שעתנו היפה ובשעה 15.15, בדיוק נמרץ של שעון שוויצרי, הכריז כבודו על התיק שלנו.
הזדקפתי חדור רוח קרב וביקשתי לטעון בלהט בעניין שלשמו הוזמנו.
כבודו הביט בי בעייפות מהולה בלאות, חיווה בידו והבהיר כי עם כל הכבוד מאוחר. השעה אינה יפה לטיעונים ארוכים.
הבהרתי לכבודו שאטען בקצרה.
כבודו הבהיר לי שעם כל הכבוד, השעה אינה יפה גם לטיעונים קצרים.
רמזתי לכבודו שאני ממתין מהצהריים ואם להעמיד דברים על דיוקם, יותר משלוש שעות.
כבודו גילה אמפטיה מסוימת, הודה שיש מעט צדק בדברי אך טען שכבר מאוחר. אתם יודעים איך זה - הזמן רץ כשנהנים. משהצלחתי לשכנע את כבודו בזכותי לטעון בפניו, הזדקפה הקלדנית והודיעה כי בתוך אי אילו רגעים עליה לפרוש לביתה. כבודו היפנה את תשומת ליבי כי עם כל הכבוד, יש לקלדניות חיים פרטיים וכי עם כל הכבוד, לא מעט תיקים, מזדיינים עדיין בסבלנות לתורם להישמע.
הצעתי כי יביאו קלדנית אחרת, כח חדש ורענן.
כבודו שמח למשמע הצעתי המפתה ואף שקל אותה בחיוב.
או אז הזדקפה התובעת והודיעה כי עליה ללכת. לא משהו דרמטי, עניינים שבשגרה. ילדים, גננת... תלאות היומיום. כבודו הציע לי לוותר על זכות הטיעון. משעמדתי על שלי, הציע שאעלה טיעוני על הכתב. טענתי שלא לצורך כך הגעתי עד הלום, יכול הייתי להעלותם על הכתב במשרדי הקט בשרון ואני חפץ בכל תוקף לטעון בלהט בפני כס המשפט. כבודו קיבל את דברי בהבנה והוסיף כי אחרי שאעלה טיעוני על הכתב, יקבע דיון נוסף בעתיד הקרוב, וכך אזכה ליהנות מכל העולמות, גם להעלות טיעוני על הכתב וגם לטעון בלהט בפני כס המשפט. ביני וביניכם, מהי עוד קפיצה קטנה לעכו?
בונפרטה קפץ לשם לכמה רגעים מפריז, מה לי להתלונן על גיחה קצרה ברכבת מרעננה?

(*) פוּט נוטס
רוכבי הטריאל - החבר'ה האלה שמלהטטים על אופניים בלי כסא, קופצים למעלה ולמטה, מזנקים מהמדרכה על גדר בגובה מטר וחצי, נוחתים (לפעמים אפילו בשלום) ומדוושים להנאתם על גדרות, סלעים ומדרגות. ניתן ליצור קשר עם תום בר ב 054-9408969 / tom3bar@gmail.com

לסרטון לחצו על הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=0DSVrxHZykk

הוספת הערה

כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!

Join שוונגנט

ברוכים הבאים ל-שוונגנט

הצטרף\י
או הכנס\י למערכת

| הקמה ייעוץ ותפעול על ידי ר.ב.ד אינטראקטיב | דווחו על בעיה | Terms of Service