רשת חברתית לאוהבי ספורט וסגנון חיים
המסע הגדול - חלק ו' - הפרדה הקשה
ובאומרי מקיף ישראל אני מתכוון לתוואי הבא: מהבית (רעננה), צפונה אל ראש הנקרה, דרומה מעט אל עבר נהריה, מזרחה, דרך כביש הצפון (899) אל המפגש עם כביש 90 בצומת כ"ח, צפונה למטולה, במטולה פרסה, ו... דרומה (כביש 90) דרך קריית שמונה, החולה, טבריה, בית שאן, כביש הבקעה, ים המלח, עין גדי וכביש הערבה עד אילת, או בשפה פשוטה, ממטולה עד אילת.
כעת הגיעה השעה לטפל בקטע הארגוני – האדמיניסטרטיבי בלעז.
ספונסר, מלווה, מאמן אישי ואפילו כירופרקט ומעסה. נכון, העיקר חסר מן הספר, צריך גם אופניים. לא סתם אופניים, אופני כביש. אבל זאת לא בעיה, משום שממש לשם כך נועד הספונסר.
כל שנשאר הוא - לאתר, לשכנע ולגייס את הספונסר.
אז איתרתי, גדי מינץ מרוזן את מינץ. אבל, על זה כבר דיברנו בפוסט "ההכנות – הצוות של המקצוען" ולא צריך להגיד כל דבר פעמיים. אז כפי שכבר סיפרתי לכם, גדי נעתר לפנייתי בשמחה והסכים לספק לי את מבוקשי, אופני כביש חביבים של "מרידה" בצבעי משחת שיניים לבן-כחול-אדום.
כפי שסיפרתי לכם, בנוסף לגדי, התגייסו ברצון ונרתמו למאמץ המלחמתי: אודי פרידריך – מאמן טריאתלון מדופלם על תקן מאמן אישי, ד"ר מוטי טלר – פיזיולוג וכירופרקט בחסד – על תקן כירופרקט, ואי"ל – אגודה ישראלית לסכרת, אשר התנדבו לדאוג לרכב שילווה אותי במסע.
אחרי חווית המפגש עם הדיהטסו שרייד – האיום הקיומי מצד הטריילרים השועטים בכביש הערבה הפך קיומי מתמיד. כפי שאמרו חכמים "מי שנכווה מדייהטסו קקמיקה, נזהר בטריילרים בערבה". אז זה לא מוחלט, אבל עדיין התחושה שהוואן מגן על הישבן שלך מפני פגיעתם הקשה של מריעין בישין מספקת שלווה וחוסן נפשי.
"האופניים, יגיעו בימים הקרובים לסניף ברעננה" הודיע לי גדי, ועבדכם (אני, זה אני) החליט לצאת לרכיבה ארוכה אחרונה באופני השטח הכבדים. רכיבת פרידה מאהובתי הראשונה.
(כאן אולי המקום ל"רגע של עברית": אופניים על פי כל כללי הדקדוק העברי מסתופפים תחת הכותרת ז"ז, כלומר זכר-זוגי, אבל גם אתם לא מצפים שדוס על אופניים יצא לרכיבת פרידה מאהובו הראשון).
ביום א' בשבוע, בבוקר אביבי חמים לקחתי את אהובתי ויצאנו לרכיבת פרדה. כבר אמרו חכמים "הפרדה קשה – החמור רך".
שעטנו כהרגלנו על כביש החוף אל עבר ראש הנקרה, עד ש... עד שבצומת קיסריה קיבלה הנסיעה תפנית דרמתית, לא סתם תפנית דרמתית כי אם תפנית דרמתית ימינה. באופן פתאומי, ספונטני ובלתי מתוכנן חתכתי מזרחה והתחלנו בשעטה חסרת מעצורים לכיוון טבריה. "שמה עוד לא היינו" לחשתי לאהובתי. יום האביב החמים קיבל תפנית אף הוא והפך ליום קיץ חם, חם מאוד אפילו. משב הרוח המרענן התחלף בהדרגה במסת אוויר חמה, עומדת וקשה להבקעה.
וואדי ערה לא האיר לי פנים והפך לפחות סימפטי מרגע לרגע. טבריה הלכה והתרחקה. אחרי מוצמוץ זכיתי לרגע קט של עדנה ולמעט קורת רוח בשעה שאופני הכבדים שעטו ביעף בירידות הארוכות ממוצמוץ (הייתי חייב להגיד עוד פעם מוצמוץ), ועברו את 60 הקמ"ש.
או אז הגיעה עפולה – בירת העמק – שיממון מוחלט. חוץ מגרעינים אין שם כלום, וגם גרעינים לא מצאתי. הטיפוס אל עבר בי"ח העמק וגבעת המורה התקבל על ידינו באהבה וראינו בהם עליה לצורך ירידה, ירידה לטבריה. טבריה, הו טבריה. אין כמו המפגש עם בירת הגליל החמה והמהבילה, אחרי יום רכיבה מיגע, לח וחם בוואדי ערה. שזפנו בעיניים כלות את הכנרת, והייתי אפילו טובל את גופי הדווה לטבילת בין הערביים מרעננת, אלמלא פחדתי להפסיד את האוטובוס חזרה.
שבנו הביתה עייפים אך מרוצים ונפרדנו לשלום.
בסוף השבוע קפצתי לרמת אביב, לבקר את ההורים. האחיינים קיבלו את הדוד הגיבור בהערצה:
אחיין: "הוא רכב עד טבריה".
אחיינית: "מה על אופניים?"
אחיין: "אז מה את חושבת, על סוס?"
אחיינית: "לא נכון".
אחיין: "כן נכון"
אחיינית: "עד טבריה?"
אחיין: "כן, עד טבריה"
אחיינית: "מתי?"
אחיין: "ביום ראשון"
אחיינית: "מה, הוא יצא ביום ראשון?"
אחיין: "כן, אמרתי לך, יצא ביום ראשון"
אחיינית: "ומתי הוא הגיע?"
אחיין: "ביום ראשון"
אחיינית: "מה, זה לקח לו שבוע?"
Views: 5
הוספת הערה
© 2012 Created by Nir.
| הקמה ייעוץ ותפעול על ידי ר.ב.ד אינטראקטיב | דווחו על בעיה | Terms of Service
כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!
Join שוונגנט