המסע הגדול – פרק כ"ה - ההכנות – הרהורים נוגים באוטובוס חזרה – או - איך בּוֹבּ הרס את האירוע

הנימה הפלגמטית של נהגנו מדירה שינה מעיני, והפחד מיקיצה פתאומית בבירתנו הקדושה משכימה אותי בטרם עת.

אני מעוניין לנצל את זמן האיכות שנותר, לחרוג מעט מהמנדט שהענקתם לי ולספר לכם על בּובּ ואיך הרס את האירוע.

אני יודע מה אתם חושבים. אחרי כל האובססיה הזאת על רכיבה ואופניים, אתם בטח אומרים לעצמכם "בּוֹיְנָה, הפסיכי הזה נהיה פריק של ספורט".
אז זהו, שלא.
ב-77, כשכולם נדבקו למרקע לצפות במכבי זוכה לראשונה בתולדות העם היהודי בגביע אירופה, ישבתי בחדר ועסקתי בעניינים שלי.
להזכירכם, היו אלו ימים של ערוץ אחד שזכה ל-100% רייטינג. באותו הערב הייתה צפיית שיא שטיפסה בהדרגה ל-120%. כל עם ישראל צפה באירוע ההיסטורי חוץ מ... חוץ מעבדכם שהאזין לרוקנ'רול בסיסי וטוב.
אני, באופן אישי, גם לא מי יודע מה מתחבר לאתלטים מקצוענים ששוחקים וטוחנים לעצמם את הגוף באופן שיטתי.
ספורט מקצועני גם נדמה בעיני כדבר משעמם ביותר. נכון, התחרויות מזרימות עניין ואדרנלין, אבל היומיום משמים למדי. האימונים מתישים, משעממים וסיזיפיים. לשחות שש עד שתיים עשרה שעות מידי יום, הלוך ושוב, הלוך ושוב בבריכה אולימפית חסרת חן, בינות למולקולות מים עתירות כלור נתפס בעיני כשממון מוחי מוחלט.
מפעם לפעם דוחקים בי להתאמן במהלך השבוע על טריינר/אופניים נייחים, כהכנה לרכיבה מהנה בסוף השבוע.
אני דוחה את ההצעה בשתי ידיים. אני לא מתחבר לזה. אני מחפש שכל רכיבה, בפני עצמה – תהא חוויה מרגשת ומעשירה, ולא הכנה משמימה לרכיבת סוף השבוע.
אני גם לא מצליח למצוא תוחלת רבה בהקדשת חיים שלמים לרגע אולימפי אחד שיכול בקלות להתפספס וזהו, כל העמל היה לשווא – חיים שלמים של אימון אינטנסיבי ירדו לטמיון.
אני כן מתחבר, מאידך, לאנשים מן הישוב שבחרו לנהל אורח חיים ספורטיבי כתחביב משלים ומעשיר לקריירה ולאורח חיים נורמטיבי.
אף כי כן, חרף האמור, ותוך סטייה חריפה מכל שנכתב לעיל, אני מכבד את אותם מעטים שהצליחו תוך ניהול קריירה ספורטיבית מקצוענית לפעול לאמירה חברתית – פוליטית נוקבת.
אינני יכול להתכחש גם לכך שאני מתחבר לסיפור הרואי טוב או לדרמה ספורטיבית מוצלחת, לא פחות מכל סיפור או דרמה אחרים. הישג ספורטיבי השזור בדרמה אנושית, כנגד כל הסיכויים, מרגש אותי לא פחות מכל דרמה אחרת.
נחזור רגע למקסיקו 68 ולבוב, בוב בימון.
בּוֹבּ הגיע מרקע סוציו-אקונומי, לא משהו. אבא היקר התעלל באופן קבוע באמא והכניס לה מכות רצח. כשנולד הבטיח לה שאם תביא את בּוֹבָּלֶ'ה הקטן הביתה, ירצח אותו. בוב נשלח לגדול אצל הסבתא. לא חלפה שנה ואמא מתה משחפת. בוב, שגדל בשכונת מצוקה אלימה כילד פרובלמטי ומוקיון חברתי השכיל להפוך לאתלט לא רע בכלל. עם זאת, גם אז לא ציפה לו עתיד ורוד על מגש מכסף.
בּוֹבּ כמעט ולא הגיע לאולימפיאדה כשפסל בשתי הקפיצות הראשונות במבחנים. משהגיע בסופו של יום לתחרויות, הגיע ללא מאמן (לאור סירובו להתחרות מול אוניברסיטת בריגהם יאנג הגזענית).
בערב שלפני הגמר האולימפי היה בוב מוטרד ביותר מכך שאיבד את מלגת הלימודים, כשהשתתף בקטטה מול סטודנטים גזענים.
בּוֹבּ לא נשבר והחליט לקחת את עצמו בידיים ולעשות מעשה: ירד לעיר, דפק שתי טקילות, תפס ראש ונרדם. הבחור, כמו שאמרים אצלנו, הביא אחלה חרופ. למחרת הגיע מיודענו הרענן אל בור הקפיצה.
אני אתאר לכם את האירוע כאילו הייתי שם (ולא כאילו הייתי בן 3):
18 באוקטובר 1968, השיא עומד על 8.23. בוב יוצא לדרך וגומע את המרחק אל קרש הקפיצה ב-19 צעדים נמרצים. בוב מגיע בתנופה מטורפת. מנתר, מתעופף, ומתחיל ללכת באוויר בגובה מרשים של מטר ושמונים. כן, כן, זה לא יאמן, בוב קובע שיא חדש, מטורף ובלתי נתפש של 8.90, כן, שמונה תשעים.
"יוּ הֶב דִיסְטרוֹיד דִיס אִוֶונט", פנה אליו האלוף האולימפי הקודם לין דיוויס והבהיר לבוב כי "הרס את האירוע". מאז לא נשבר השיא האולימפי של בוב (ב-1991 נשבר השיא באליפות העולם – לא באולימפיאדה), בוב מעולם לא הצליח לחזור על ההישג או להתקרב אליו, וכפי שהעיד על עצמו כשעמד על הפודיום, תהה לאן הוא ממשיך מכאן.
או.קיי? אחלה דרמה שבעולם. אבל אם אתם ממש מחפשים ספורטאי שהותיר את חותמו על ההיסטוריה העולמית, קחו לדוגמא את ג'סי אוואנס.
ברלין 1936 - האולימפיאדה של היטלר. הקאנצלר הגרמני, ימח שמו, התכונן להפגין את עליונות הגזע הארי. אולימפיאדת ברלין הייתה עבורו הזדמנות להוכיח קבל עם ועדה את תורת הגזע. ג'סי אוואנס, אתלט שחור בן 23 שיבש להיטלר את התוכניות וזכה ב-4 מדליות זהב. היטלר עזב את האצטדיון בבושת פנים. הניצחון של ג'סי נחשב כפגיעה קשה בתעמולה הנאצית ויותר ממאה אלף צופים גרמנים באצטדיון קמו והריעו לו. ג'סי אגב, היה הראשון שזכה ב-4 מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדה אחת, ועוד באתלטיקה.
האם זה השפיע על ההיסטוריה? תגידו לי אתם. היטלר התאושש מהמפלה ויצא למלחה"ע ה-II, כבש מה שכבש והשמיד את רוב יהדות אירופה בשואה. ארה"ב, מעוז הדמוקרטיה, ארץ החופש ומולדת האמיצים, לא ראתה לנכון להתערב עד שהיפנים ברוב חכמתם, הפגיזו את פרל הרבור.
גם משיצאה להגן על כבודה האבוד לא בזבזה תחמושת מיותרת, ולא הפציצה את מחנות ההשמדה.
וג'סי? אחרי האולימפיאדה שב ג'סי הביתה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
אם אתם חושבים שהמתין לו חוזה חסות שמן, אז לא.
בבית, המתינה לו "ארץ חופש" גזענית ביותר. במסעות הנבחרת בדמוקרטיה הגדולה בעולם, נאלץ הכושי לאכול וללון במסעדות ואכסניות לשחורים בלבד. ג'סי נטש את לימודיו לקראת הסוף ונאלץ להתחרות לפרנסתו במרוצים משפילים מול כלבים וסוסים. כהשלמת הכנס עבד מיודענו בניקוי יבש ובתחנות דלק עד שהגיש בקשה לפשיטת רגל. או אז הועמד לדין על העלמת מס. אבל אל תדאגו, יש לסיפור סוף טוב. אחרי שהכושי מת נהיה שמח.
לאחר מותו בגיל 66, העניק לו בָּוּש (האבא) את מדלית הזהב של הקונגרס. ולא רק זה, אפילו קראו על שמו פארק, רחוב, אצטדיון ו... בול, כן, בול. האמריקאים הנפיקו על שמו בול. מה אתם יודעים? "אמריקה".