אחרית דבר

כיצד ניגשים לסיכום אירוע שמתכוננים אליו זמן רב כל כך, ומסתיים לו בחטף ומשאיר אחריו משקע כה כבד?

בראי התוצאה ניתן לסכם את התחרות במילה אחת – החמצה. הגעתי בכושר ויכולת לסיים את התחרות בזמן היעד שהצבתי לעצמי על סמך האימונים, של כ-13 שעות, אך בסופו של דבר גמרתי מעל שעתיים מאוחר יותר.

השבועות האחרונים לפני התחרות היו עמוסים: עומס גדול בעבודה התחבר לעומס האימונים ונימשך ממש עד הרגע האחרון. למעשה, עוד ביון חמישי ערב התחרות, מצאתי את עצמי בבוקר בפגישת עבודה חשובה במקום בדרך לאילת כפי שהיה התכנון המקורי, ורק בשעות הצהרים יצאתי לדרך עם המשפחה.

בוקר התחרות לא הראה סימנים לאשר עתיד היה להתחולל מאוחר יותר. יצאתי לשחייה מעט נרגש במהירות גבוהה מדי עבורי, אשר בתוספת בעיטה מיותרת גרמה לי לאבד לזמן די ארוך את הקצב ולשתות מי ים עודפים. רק לקראת סוף הסיבוב הראשון התחלתי להיכנס לקצב הנכון, וסיימתי את סיבוב השחייה השני ביותר מ-5 דקות מהר יותר מאשר הראשון, על גבול הציפיות שלי.

מעבר ב-T1, מעבר לבגדי רכיבה ולדרך. מעט לפני תחילת העלייה אני מתחיל את משטר האכילה שילווה אותי במהלך כל הרכיבה – כליטר משקה איזוטוני + ג'ל + כדור מלח מדי שעה. העלייה לנטפים נעשית בכיף, כאשר אימוני הטריינר על הסימולציה של העלייה מוכיחים את עצמם עם תחושה חזקה של הכירות עם העלייה. לקראת סוף העלייה אני עוקף מספר רוכבים שהופתעו מעט מהקטעים התלולים לקראת סופה.

אחרי מעבר נטפים וסיום העלייה בהר חזקיהו מתחילה הרכיבה המישורית הארוכה. מתוך הרכיבות על הטריינר בימים גשומים אני זוכר שהרכיבה בכיוון הלוך מעשיית במגמת ירידה קלה. בפועל הרוחות העזות והקרירות הופכות את הרכיבה למאתגרת, כאשר מדי פעם הרוח הצפונית מחליפה כיוון ונותנת הפוגה קלה לפני המשך המלחמה נגדה. למרות שההרגשה ברכיבה בסדר, לאט לאט מתגברת התחושה שלא רק שהקצב איטי מהצפוי, אלא יש בעיה שהולכת ומחמירה בנושא התזונה. הג'לים והאיזוטוני ששימשו אותי היטב באימונים הארוכים מספר שבועות קודם מסרבים לעשות את דרכם מהקיבה הלאה במהירות הנכונה, ומתחילה תחושת בחילה שהולכת ומחמירה.

אני מחליט להפחית את כמות האיזוטוני ולשלב מים, מה שמקל מעט. אך הידיעה שהאנרגיה תהיה חסרה בהמשך גורמת לי לנסות ולחזור לתוכנית התזונה המקורית, אך רק בהצלחה חלקית.

בסופו של דבר לקראת סוף הרכיבה אני פוגש לא מעט רוכבים שמופתעים (שוב) מהעליות בסיומו של המסלול לקראת נטפים, ומסיים את הרכיבה בנטפים באיחור ניכר לעומת התוכנית, אך במיוחד בתחושות לא טובות בבטן.

בנקודת T2 המתנדבות הנפלאות מסייעות בהחלפה, והכול מחכה לי עוד לפני שאני מבקש. תוך כמה דקות אני על בגדי הריצה ויוצא לדרך. לאחר פחות מחצי ק"מ אני מבין שאני בבעיה קשה. אי הנוחות בבטן מתחלפת בכאבים ותחושת בחילה קשה. כל עוד נמשכות הירידות אימוני הירידות מוכיחים את עצמם ואני רץ בצעדים קטנים וללא כל מאמץ. ברגע שמופיעים קטעי עלייה או מישורים מייד חוזרת תחושת הבחילה.

מחוסר ברירה אני מסתפק במספר לגימות מים בנקודות השתייה הרבות הפזורות לאורך המסלול, ומשאיר את הג'לים בכיסים. ברור לי שאת המחיר אני עתיד לשלם בקרוב, אבל לא ברור לי מה הברירה האחרת. אחרי כיכר שחמון הירידות נחלשות, הקושי עולה והבחילות רק מחמירות. אני ממשיך ונאבק בין הליכה וריצה. בכיכר טורונטו בכניסה לאילת אני נימנע מלחזור על הטעות של שנה שעברה כאשר יצאתי לריצת אולטרא לכיוון מחסום הערבה, ופונה להקיף את שדה התעופה. לשמחתי, אחד הרכבים המסייעים מזהה את המצוקה ומציע לי קולה. הקולה מקלה מעט על המצב ואני חוזר לרוץ ל2-3 ק"מ לפני שהבחילה והכאבים חוזרים להציק.

ככל שקטע הריצה נמשך אני מרגיש את הקושי הגובר והולך כתוצאה מהמחסור במזון, ומתנדנד בין החולשה לתחושת הבחילה. לאט לאט עוקפים אותי האנשים שעברתי ברכיבה ואני מודד כמה אני הולך ומתרחק מהיעד המקורי.

בסופו של דבר סיימתי ב-15 שעות ורבע – זמן מאכזב לאחר כל ההכנות הארוכות. 24 מאוחר יותר, עם החזרה הביתה, פתאום שתי הבנות הגדולות מתלוננות על ... כאבי בטן ובחילות, וזמן לא רב אחרי זה גם מקיאות. חודשים רבים של הכנות נפלו להם על וירוס אחד קטן.

ומה הלאה? עדיין אין לי תשובה. במקום אחד יש תחושה של "שוב לחזור על המסע?" ושל "הבנו את העיקרון". מנגד, יש לי חשבון פתוח עם המסלול. השבועות הקרובים יוקדשו להם לחזרה להנאות הבסיסיות שבספורט, ואני מקווה למצוא במהלכן את המטרה הבאה ... למשהו יש רעיון?