כותבים ומצלמים במרוץ הלילה של נייקי

הוספת הערה

הערה מ- דרור סולומון בתאריך: נובמבר 8, 2009 בשעה: 2:58pm

I first met Dror when I was exercising on the AMT at the gym. He caught my eye, very quickly, as he was young, 30 years old, very tall and handsome with a wonderful, warm smile. Our first meetings amounted to him wanting the AMT close to the aisle, rather than the inner one, which I was using. I, of course saw no difference in the machines and willingly changed with him.

Time passed and we started talking. I told Dror that I saw him run and how I wish I, too, could run. I told him that I have been swimming, almost daily, but my dream is to participate in a run before I reach the age of 60, in three months. I added, that I came to terms that it will not materialize, as I never ran, just walked briskly.

Dror, smiled and said, "You can certainly do it. I I'll show you that you can. It is all in the head, 90% psychological". I very hesitantly answered, "Really, I doubt it". Dror, right away, asked for my email and that night sent me a" beginner's program", to help me get started. After a few days he called and asked how it "how is it going? You can do it", he encouraged. He made me believe that it is possible, but I always had to remind him my age, that I never ran before, and never had someone like him to help me make it possible. Next step, we started running next to each other, incorporating different speed, time, and other exercises. Dror taught me to land on my heels, loosen my hands, and gulp small amount of water. I saw that I was advancing and achieving Dror's program. Dror began to tell me about White Nite and I laughed. I felt that he was exaggerating when he thought that I could do 10 KM., in an hour and twenty minutes. I carried on practicing, even when Dror and I had different schedules and couldn't meet. I phoned him to tell him my achievements and ask "What do I do today". He was always happy to hear from me and my achievements. I felt that I could never disappoint him. I preferred running next to him. I always achieved better scores next to him. His smile, warm words of encouragement, did it all.

During the summer, I was invited to a conference in China. I was away for almost 3 weeks and didn't exercise there. Dror encouraged me to take a jump rope. It hid in my suitcase throughout my visit. Walking briskly, there, was almost impossible due to the heavily populated streets with its citizens. I returned very upset and said to Dror "our" goal terminated my achievements went down the drain". I didn't feel that I can start from scratch in the summer heat and with my body feeling like a big potato. Dror didn't agree and right than and there asked me to run next to him. Wow! It was most difficult but achievable. Dror scheduled more practice times and encouraged me to rest and have faith. His enthusiasm and people's reaction to my running with Dror's encouragement certainly helped. They even kept to running machines, next to each other, for us to run on. I began sharing my dream with others in the gym. Everyone complimented, a few asked "will she make it"? and some said, "What do you need it for, at your age".

A few weeks passed and Dror asked me to register and pay for Nite Run. I was very reluctant. I didn't think I could make it. When Dror mentioned that the registration will close in a few days, as the time came very close to the run, I decided to register and felt that even if I will walk it will be OK, as long as I don't disappoint Dror. He volunteered to go and pick up the shirt and do the run with me. I got so excited. Everyone in the world knew that I would be running. I told everyone so that I know now I have to do it. I decided to run, by myself, outside, in the park, despite the terrible heat and difference between running on a treadmill and on concrete. It was very difficult, the better the time and greater the kilometers, the more difficult, but most challenging. I saw that when Dror runs next to me all goes easily. A week before the run I received from Dror, a resting and proper eating schedule. I followed his directions religiously. The rise of adrenalin, excitement, and faith in myself was greater than I expected.

Saturday night arrived. I met Dror on Ibn Gvirol and Arlazerov intersection. We walked together, with many other, red shirt runners. My family met Dror and waited for the run to begin. I kept on telling Dror "that I certainly raise the age average". I was afraid that I would loose him, that I would get toppled over and crushed, that I would need to walk a lot, maybe need the toilet. Dror assured me throughout the run that my time is good, my distance is as he expected. He was there for me, as he has been, since I told him my dream. I never had the need to walk or slow down. I ran the entire 10 KM with Dror next to me in an hour and thirteen minutes. A dream of many years, before my 60th birthday, with Dror's wonderful guidance and encouragement , in a period of three months, made all this possible thanks to Dror. We are now practicing for the Tiberia Marathon. Where there is a will there is a way!

הערה מ- hanoch cohen בתאריך: נובמבר 8, 2009 בשעה: 10:51am

יאללה רותם העם איתך
חנוך

הערה מ- רותם שחר בתאריך: נובמבר 5, 2009 בשעה: 9:54pm

בס"ד
המירוץ הזה מוקדש לך-אמא

שמי רותם ,אני בת 38,אמא לשישה ילדים,חמישה מתחת לגיל 4.5 [למי שמתחיל לעשות חישובים, יש לי שלישייה]ואני עדיין לא מאמינה שאני-רותם שחר רצתי 10 ק"מ.
זה לא רק שאני לא מאמינה,כל מי שמכיר אותי כל השנים יודע שאני הייתי היו"ר הבלתי מודח של האגודה לשימור האנרגיה וכל מאמץ קטן היה בעיניי בלתי אפשרי ומיותר,בשביל מה המציאו את המכונית,לא חבל להתעלם ממנה?.
לפני 11 חודשים ילדתי את ביתי השישית אבישג בניתוח קיסרי, ניתוח טראומטי לגביי,אך עם זאת הבור שממנו אפשר היה רק לעלות,מהרגע שהגעתי לשולחן המנתחים כל מילה שנייה ששמעתי הייתה "OBESETY" [בלועזית זה לא נשמע מאיים הכוונה היא השמנת יתר קיצונית] כמובן שהגעתי עם סכרת הריון שמטופלת באינסולין והרבה.הניתוח ארך מעבר לרגיל, ההחלמה הייתה קשה מאחר והניתוח הסתבך ומצאתי את עצמי מטופלת יום יום במיון נשים של איכילוב במשך חודש. לאחר כל הטראומה הזו, החלטתי שלא עוד... הפעם אני אנסה להיות מהצד השני של המתרס,37 שנים ביליתי בלהיות שמנה,עכשיו אני רוצה אחרת ובוחרת אחרת, לא עוד יצר הרס עצמי, עכשיו אני משקמת את עצמי ואת בעיקר-בריאותי.
במקום לבזבז את הכסף על בגדים במידות גדולות ודברים אחרים,החלטתי שאני לוקחת לעצמי מאמנת כושר שתעשה לי קואוצ'ינג, וכך הגעתי אל המאמנת המדהימה אלי קורן שמלווה אותי מאז בימים טובים ובעיקר באילו שאינם, ובאה אליי הביתה בכל מזג אויר,בכל שעה שרק נוחה לי ולימדה אותי שהתעמלות זו לא מילה גסה,זה אפילו כיף!!! וכך אני מוצאת את עצמי כבר חודשים עושה הליכות,רוכבת על אופניים,ואפילו רצה,כן אני הפדלאה רצה ונהנית בכל רגע,עם מוזיקה טובה, ולא צריך יותר...
לפני כחודשיים אימי נפטרה לאחר 10 שנים של מאבק עיקש במחלה הארורה שאכלה אותה מבפנים. אימי שכל חייה ראתה לנגד עיניה את ביתה הולכת ותופחת וכל השנים ניסתה להניע אותי מלהרוס את עצמי ובריאותי ואני לא השכלתי להאזין אף לא לאחד,כאן המקום לפנות אליכם,אתם כל אותם אלו שמנסים לכפות את דעתכם על מי שהשמין-שייעשה דיאטה, אתם מבזבזים את זמנכם לריק,ההחלטה תבוא רק מהאדם עצמו,חבל על האנרגיות השליליות והכעס.
בזמן שישבתי שבעה חברות שבאו לנחם סיפרו על ההרשמה למירוץ ואחת מהן הציעה לרשום אותי,ומתברר שהיא אכן רשמה, אני שרצתי עד אז 4 ק"מ לא שיערתי שאוכל להדביק את הפער,אבל באגדות כמו באגדות,זינקתי לטרוף את המרוץ ביחד עם כולם ב24/10 ,הקילומטר הראשון היה סיוט, מאחר ונורא התאמצתי להדחיק את ההתרגשות אז עם ההזנקה עלה כל התת מודע למודע והתחלתי להבין שאני רצה במרוץ ולהתרגש והנשימה לא הייתה סדירה ואמרתי לעצמי איזו שטות מגלומנית זו הייתה,אבל לכל אורך אבן גבירול עמדו אנשים ומחאו כפיים ועודדו אותי כל כך,אז לא הייתה ברירה-מה עכשיו אני אפרוש? פאדיחה משהו לא? ואז אחרי הקילומטר השני אחותי ובעלה חיכו לי ועודדו וצעקו, יואו ממש התחלתי לבכות,עד שהנשימה הסתדרה אז עכשיו גם הגוש חונק בגרון? עכשיו ברור שאני חייבת להמשיך החברות והמשפה בסוף,וכך כמו גדולה [תרתי משמע] רצתי ובקילומטר התשיעי חברו אליי כל חברותיי המדהימות עם שלט גדול והרבה אהבה ועידוד וכובעים שעליהם רשום ROTEM-JUST DID IT " וליוו אותי בריצה עד סוף המירוץ. אני רוצה להודות לכם חברים טובים,משפחה וסתם כאלו שתמכו. אילולא התמיכה שלכם,לא הייתי מגיעה לזה. ותודה אחרונה לאמא שלי שכל המירוץ הסתכלה עליי מלמעלה בגאווה גדולה.אמא,אני עוד אהיה רזה ... אומנם מסע ארוך עוד לפניי,אבל אני לא אומרת נואש... המירוץ הזה מוקדש לך.

הערה מ- אלי קורן בתאריך: נובמבר 5, 2009 בשעה: 3:09pm

האוצר חבוי בתוכנו או רותם האלופה
הסיפור הזה אינו שלי, אך נפלה לי הזכות לקחת בו חלק, ללוות לחזק לעודד ולהעצים אישה מדהימה, חזקה נחושה ומחויבת.
מי שהכיר אותה לפני, ידע לספר כי מכנה היא את עצמה : "רותם מחצלות", כשהחבורה המגובשת יצאה לטיולים, היא עצמה חיפשה אחר מקום נח לפרוס את המחצלת ולהתיישב, פעילות גופנית נחשבה כלא רצויה.
את צעדה הראשון לשינוי עשתה לפני כעשרה חודשים, מיד לאחר לידה, וזו לא הראשונה, כי בבית חיכו כבר חמישה (חמסה חמסה).
הוזמנה המאמנת, הוכנו תוכניות נלקחו מדידות, וקדימה לעבודה....
נתון מעניין התגלה במדידות, הדופק של רותם כשל ספורטאים תחרותיים.....
מילה לחברה שרצה, עידוד צמוד מהמשפחה החברים והקהילה, ולפני שהתחילה ללכת כבר בער בה הרצון לרוץ.
אני שומעת צקצוקי שיניים,הרמת גבה, כי אתם שואלים על מה המהומה?
חמש עשרה אלף איש אישה וילד רצו שם באותו לילה, ובכן קבלו הנתונים:
ירידה במשקל כ-4 עשרות ק"ג, בבית שישה ילדים מתוכם שלישייה בני ארבע (חמסה חמסה,טפו טפו טפו...) , דרך התהליך מלווה בפציעות, משברים מחלות, ואף אובדן (שלא תדע עוד צער).
אך היא נחושה ומחוייבת, לא מוותרת ולא מתייאשת, יום יום היא מתאמנת.
וביום המרוץ....
אני רצה לצידה, שומרת ועוזרת, נמצאת לצידה, כבר בתחילת המרוץ היה ברור לי כי היא תרוץ עד הסוף, אף לא צעד אחד של הליכה, מוזיקה באוזניים והלב שר (לפעמים אף בקול רם).
אמרה לי כי בסוף מחכים משפחה וחברים, אך להפתעה הזו לא ציפינו, בקילומטר האחרון חברותיה מחכות, מבעוד מועד בסודי סודות הוכנה ההפתעה, כובעים ושלט גדול מודפסים עם שמה, והחברות רצות לצידה מעודדות שרות ומנפנפות ברעשנים.
מי שהיה שם עד הסוף, בוודאי זוכר חבורה עצומה רצה ומעודדת אישה גדולה (מהחיים), כי מיד הצטרפו לריצת הסיום הבעל הילד אביה הקשיש, אחיות חברות חברים ומשתתפים.
זהו ניצחון אישי לאישה שלא ידעה כי היא יכולה ומסוגלת לכבוש עולמות, להגשים חלומות, ולסחוף אחריה משפחה חברה וקהילה שמאוד אוהבת אותה, כי אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה.....

"יגעת מצאת תאמין"

אני רוצה להגיד תודה לרותם וליקום שזימן לי לקחת (ועדיין לוקחת חלק) בניצחון ותהליך מרגש, סיפור שמוצאים בסרט טוב, אז יש גם אמיתי!

הערה מ- גל מנחם בתאריך: נובמבר 5, 2009 בשעה: 2:17pm

איזה קטע שפגשתי אוֹתְךָ ככה על רוקח...

אדום. כל כך הרבה אדום. איך בכלל אפשר למצוא פה משהו בתוך כל האדום הזה. הכל זז. ממש צפוף פה בתוך כל האדום הזה. כשדברים קרובים בתנועה, גם אם הם נעים באיטיות, הם חולפים על פניך כהרף עין. כלום. אי אפשר למצוא פה כלום. סריקה נוספת, אולי הפעם, אבל כלום. הכל חדש. כלום לא מוכר. רעם תופים. אי אפשר לשמוע דבר מלבדו, וזה הולך ומתגבר. ואז, בדיוק שחשבת שאולי יש עוד סיכוי, כל האדום הזה נשפך אל הרחוב, וממלא אותו עד האופק, שם הוא נבלע בחשיכת הלילה. כל מה שאפשר לראות זה רק אדום. ועכשיו הוא זורם במהירות, ואתה נסחף בזרם, מנסה לצוף, עדיין מנסה למצוא משהו, משהו מוכר, אבל אין. ואתה פשוט נותן לעצמך לזרום עם הזרם. והזרם בועט, דוחף מאחור, נדחף מלפנים, ואתה נסחף איתו, כמו ענף שבור. ואתה מביט על עצמך, ומגלה שגם אתה אדום, נבלע בתוך כל האדום הזה, שאינו מוכר לך. איך בכלל חשבת למצוא פה משהו? זה כמו העיוור הזה ,שמחפש בחדר חשוך, איזה חתול שחור, שבכלל לא נמצא שם. והנה מרחוק, אתה מבחין באור חזק, ורואה איך כל האדום הזה זורם לקראתו. ואתה נסחף. נסחף אל האור, יחד עם כל האדום הזה. ופתאום אתה מוצא את עצמך בתוך בריכה. עכשיו כבר יותר רגוע. אבל עדיין, כל מה שרואות ענייך זה, האדום הזה. והכל זר. כלום לא מוכר. כלום לא מוכר...

*

קר. פתאום אתה מרגיש שקר לך. פתאום אתה מרגיש שכואב. כל צעד, שאתה עושה. דקירות חדות. ואתה רועד. עור ברווז הם קוראים לזה. מה חשבת לעצמך? שתבוא ככה, בלי הכנה, כאילו שאתה כל יכול. השיניים נוקשות ואתה רועד. אתה מרגיש שאתה חייב לעשות משהו. אם רק יכולת למצוא פה משהו מוכר. משהו שיחממם אותך. משהו שירוץ לקראתך, ויחבק אותך, וכל הכאב הזה ייעלם, ומשהו בתוכך יתחיל להפשיר, ויהיה לך חם. ואתה תעצום את עיניך, ותרחף. אבל אין. ואתה מרגיש שאתה חייב לעשות משהו בקשר לקור הזה. ואז אתה נזכר שהשארת בגדים יבשים איפשהו. איפשהו, רחוק. ואין לך ברירה. אתה מתחיל לצעוד. למרות הכאב הזה. וכל הדרך אתה מנסה למצוא איזון בין הקור לכאב. ככל שאתה נע מהר יותר כך כואב יותר, אבל קר פחות. לא מהר מדי, ולא לאט מדי. ואז אתה מגיע, ופושט מעליך את כל האדום הזה ומתנגב. וכל האדום הזה נמרח על המגבת, ומשאיר אחריו כתמים אדומים, וורודים. ואתה שם עליך כמה בגדים יבשים, מחממים, וחוזר על צעדיך אל הבריכה. ועדיין קר. לא כמו קודם, אבל עדיין קר. אבל אתה לא מוכן לוותר, ואתה חוזר לבריכה. אולי בכל זאת משהו מוכר יופיע. משהו מוכר...

*

וכשכל התקוות נמוגו, פתאום אתה שומע את שמך. מישהו קורא בשמך. זה קול של אישה. אתה בטוח שאתה הוזה. אפילו לא מרים את הראש. ואז שוב זה קורה, אתה באמת שומע, אתה שומע קול נעים בתוך כל הרעש הזה. אתה מרים את עיניך והנה היא שם. הדבר הכי פחות צפוי. היא מזהה אותך מבעד לשמשה הקדמית של המכונית ומחייכת אליך. ואתה מחייך בחזרה. לא בדיוק מבין מה קורה. כל כך חיכית לרגע כזה, וכשהוא מגיע, אתה קופא במקום. ואתה לא מצליח לדבר. הדלת נפתחת, והיא יוצאת, לבושה כולה בשחור, ובאה לקראתך. מבלי להבין מה קורה, אתה פתאום מקבל חיבוק. החיבוק הזה שכה ציפית לו. והנה הוא פה. פתאום ככה, צץ לו משום מקום. ואז, היא מובילה אותך כמה צעדים, ואתה מוצא את עצמך ליד דלת המכונית. ובתוך המכונית יושבים כמה חברים שלה. חברים שאתה לא מכיר. פתאום, מבלי לחשוב יותר מדי, אתה מסיר מצווארך את המדליה שקיבלת, לא כזו שזוכים בה, כזו שכולם מקבלים בסוף יום שכזה, ובכיס שלך יש עוד שניים כאלה שלקחת לילדים, ועונד אותה על צווארה. ופתאום היא אומרת לחברים שלה, שהיא הייתה איתך שבוע על אי בודד. ואיך שזה נשמע. אתה, והיא, שבוע על אי בודד. והיא נכנסת למכונית. מבשרת לך שהם בדרך לאיזו מסיבה, ושעושים על האש מתישהו, ושתבוא. והצבעים ברמזור מתחלפים. והכל קורה כל כך מהר. והם מביטים בך. הם יושבים במושב האחורי ומביטים בך בתמיהה. וכל מה שאתה שומע רגע לפני שהם נעלמים, זה: הוא נתן לה את המדליה שלו. ראית, הוא נתן לה את המדליה שלו...

הערה מ- Igal Tal בתאריך: נובמבר 4, 2009 בשעה: 11:38pm

כשחשבתי לראשונה על להשתתף במירוץ הלילה של נייק לא תיארתי לעצמי שאני כל כך אהנה והחוויה תהיה כל כך עוצמתית. כל עניין המרוץ אצלי התחלק, כמו כל דבר בצה"ל, ל-3 חלקים. החלק הראשון התחיל לפני יותר משנה. הייתי סטודנט בתקופה של לימודים ובחינות ושמעתי על המרוץ מחברים ומהאינטרנט. מאוד רציתי להשתתף אבל לא מצאתי זמן לקרוא בעיון את הפרטים. אז למחרת היום שראיתי את השלט הענק של נייקי במרכז הכיכר נורא התלהבתי, התייצבתי ובאתי להירשם. התאכזבתי נורא כשאמרו לי שהיה צריך להירשם מראש. ואז גמלה בליבי ההחלטה לא לוותר ולעשות את המרוץ בשנה הבאה.
והנה מגיע לו החלק השני. אני לא ספורטאי מיומן, וגם לא השתתפתי מימיי במרוץ שכזה. אבל אמרתי לעצמי, אם אתה עושה את המרוץ הזה, אתה עושה אותו כמו שצריך. לאחר שנרשמתי כחודש לפני יום המרוץ (הפעם אני לא אפספס אמרתי לעצמי..), התחלתי בשגרת האימונים. אני גר בחולון, ואיפה יותר נכון להתאמן מאשר ב-"גולדה". אז התחלתי מריצה של 3 ק"מ, התקדמתי ל-6 ק"מ ובסוף עד ל-10 ק"מ. לא התמקדתי בהתחלה בזמנים, כיוון שרציתי להרגיל את הגוף לרוץ מרחקים שכאלה. זה היה תענוג. חווית הריצה, עליית הכושר הגופני שלי, הירידה במשקל (3 ק"ג בסה"כ, למרות שלא זו הייתה המטרה). אז למרות שלא התכוונתי, מצאתי עצמי בשבוע האחרון רץ בכזו קלות, מוריד דקה אחרי דקה, ועוד כמה דקות, מהזמן האישי שלי. בסופו של דבר הצלחתי להוריד מעל 10 דקות מהזמן האישי (קחו בחשבון שאני לא מקצוען..). מכאן ואילך היו רק הציפיות ליום המרוץ שיגיע סוף סוף.
והחלק השלישי, אוי איזה חלק. יום המרוץ עצמו הגיע. הגעתי כולי נרגש ומתרגש. מרוץ ראשון שלי במסגרת כזו. כל האדום הזה בעיניים, כל האנשים. ת"א במיטבה, ממש הכיכר האדומה. מהר מהר מתארגנים לפני שיצא המקצה הראשון, קצת חימום, ויצאנו לשרוול. הזינוק היה קרוב, ורק אצלנו אומרים לרצים איזה 10 פעמים ללכת אחורה ואף אחד לא זז. כולם בכוננות קרב. והנה זה קרה, יצאנו לדרך. התפאורה המדהימה לכל אורך הדרך. התושבים הנחמדים שלא הלכו לישון וירדו למטה לעודד את כולנו. המוזיקה הנפלאה שהנעימה את זמננו (אגב, בחירה מצוינת של המארגנים). זה היה ממש אדיר. המסלול היה מצוין, השילוב של פארק יהושע היה בחירה טובה לטעמי כיוון שמה זה מרוץ לילה בלי לרוץ בחושך. כן, היו קטעים שרצנו בלי אור, אחד על השני, נוטפים ומזיעים לכל עבר. קוטלים אחד את השני כמו שרק אנחנו יודעים לעשות. אבל אוי העוצמה, החוויה, האקסטזה של כאילו אנחנו בקרב והולכים לכבוש את החרמון מחדש (בלי להכנס לפוליטיקה כמובן..). אין מילים. פשוט שאפו.
אז איך אפשר לסיים את הסיפור בלי איזה סיכום קצר. בתור אחד שראה מרוצים בעולם, כמו ברלין, ניו יורק וכדומה, אין כמו לרוץ במרוץ עם משמעות גלובלית שכזו שמאחדת את כל תושבי העולם. אין כמו לרוץ, ולהזיע, ולהוציא אנרגיה, וכן לרוץ גם בשביל ההנאה ולא רק בשביל התחרות וכדי להגיע מקום ראשון (ועם זאת כל הכבוד למוגט, בירהו ונעם על הזכיה). זה מחזה ממש עוצמתי שאני מציע לכל אחד לצפות ולהשתתף בו רק בשביל החוויה הרגעית, אבל שאין לה תחליף. לי מבחינתי זה פתח תאבון לעוד, ואכן החלטתי למנף את הפעילות הזו ולעבור לחיות אורח חיים בריא יותר. אני ממשיך לרוץ, ולעשות פעילויות נוספות, ואפילו השתתפתי במסע האופניים טור-דה-תרום למען ילדי איל"ן הנכים ממש יום למחרת, ובלי שינה ראויה. הסמיכות התרחשה במקרה וזאת משום שנרשמתי לשניהם ולא שמתי לב לסמיכות. לא הייתי בטוח שאני אוכל להגיע לשניהם, ובסופו של דבר לא הסכמתי לוותר על אף אחד מהפעילויות המבורכות.
אני מרגיש שהמרוץ הזה הותיר בי חותם אישי ואני שמח שלא ויתרתי עליו בסופו של דבר. כמו שאמרתי, אני מציע לכולם לעשות אותו בשנה הבאה כדי להבין על מה אני מדבר. מקווה לראותכם גם בשנה הבאה. ואני מודה לכל העושים במלאכה שהעניקו לנו ערב בלתי נשכח. תודה.

הערה מ- Iris Sapir בתאריך: נובמבר 1, 2009 בשעה: 11:16pm

המרוץ שכל כך חיכיתי לו מרוץ הלילה של ת"א...אני במרוץ ...ע נ ק !!!! התרגשות שהלכה והתגברה עד לרגע הזינוק, עד לרגע הזינוק השני במרוץ. לקחת חלק בין כל כך הרבה רצים, בין ההמון האדום הזה.. לא יאמן, אני שם!!! כולם ידעו, סיפרתי לכל אחד .. מין תחושת גאווה – אני משתתפת במרוץ הלילה של ת"א.

כשהגעתי לכיכר, בערב המרוץ, נפגשתי עם חברים בביתם בקרבת הכיכר.. מרגע זה ועד לזינוק חששותיי התמקדו בכך שאצטרך לשירותים במהלך המרוץ. בשעה 19:30 הגענו לכיכר העמוסה באנשים כולם באדום פרט לשוטרים. עמדנו הרבה על הרגליים, נפגשנו עם עוד חברים וחיכינו לעוד, אורי ליווה אותי לתאים לשמירת חפצים...חיפשתי את התא שלי..איפה התא שלי? הרגשתי שהלחץ מתחיל, מזל שאורי היה איתי. דקות ספורות לפני שאורי וחבריו הלכו לזינוק הראשון, קיבלתי ממנו צידה לדרך – מספר טיפים לגבי מהלך הריצה ונפרדנו: איחלנו הצלחה במרוץ, כיפים, נשיקות, חיבוקים.

נשארנו אריק, יעל ואני, נקראנו להיכנס לשרוול הזינוק והתורים הארוכים לשירותים נראים כמו נצח נצחים..מיד עשינו אחורה פנה לשרותי גן העיר. קצת לפני הזינוק כאשר עמדנו וחיכינו לשריקת הזינוק הרגשתי את פעימות הלב שלי בקצב נקישות התופים, משהו שאף אחד לא יכול לראות ורק אני יכולה להרגיש. שריקת הזינוק, הפעלת שעון העצר, התרגשות גדולה, אנשים מעודדים בשולי הכביש, מוזיקת רקע ומחיאות כפיים. יעל רצה קדימה, המשכתי לרוץ עם אריק...עברתי ק"מ אחד וכבר כל כך קשה?? אבל המוזיקה הייתה מאוד מעודדת, אריק מעודד, אני והרצים סביבי מחאנו כפיים עם הדיג'יי ועם האנשים בדרך – איזו התרגשות ותחושת שחרור.

תחושת הצימאון מתחילה, סוף סוף הגענו לתחנת חלוקת הבקבוקים, הייתה התנפלות על הבקבוקים, 'יא משוגעת, בזהירות'..האם היא התכוונה אליי???, התנגשויות ברצים אחרים עברו בשלום, אף אחד לא נפל, הכל רק כדי לא לעצור בתחנת החלוקה ולהמשיך לרוץ. מבט בשעון הזמן 'עברנו שליש' עודדתי את אריק ובעיקר את עצמי! העליה שכל כך חששתי ממנה – גשר רוקח, הנראה מרחוק גשר אדום עטוף בכל הרצים. מתקרבים לעלייה, הינה זה מתחיל..קשה קשה...עוד קצת ומסיימים אותה, צעדי ריצה קטנים, הקשבתי לנשימות שלי, זהו עברתי את הגשר בשלום. נפרדתי מאריק, עברתי להליכה מהירה ולאחר מכן המשכתי לרוץ. חמישה ק"מ, עברתי חצי אמרתי לעצמי, שוב המוזיקה, מחיאות הכפיים שלנו, הקצב, הצעדים, אני מרגישה גדולה !!! אני לבד בתוך ההמון אבל כולנו ביחד רצים במרוץ הלילה, ענק!!!, מתחילה להרגיש את ההנאה במרוץ, יותר קלילה, מרחוק אני רואה בשבילי הפארק את השובל האדום של הרצים מהזינוק הראשון וחושבת לעצמי – אם רק הייתה לי מצלמה ....!! בין ק"מ לק"מ כשלא נשמעה מוזיקת רקע הקשבתי, הקשבתי לצעדי הרצים ולקצב הנשימות של האחרים...

עוד שלושה ק"מ קטן עליי אמרתי לעצמי, נקודת חלוקת שתייה שנייה. הבקבוק כבד לי, שפכתי מים על העצים והצמחים, 'יפה שבמהלך הריצה את משקה את הצמחים', אמר לי אחד הרצים בתגובה... ואת מסע ריקון הבקבוק המשכתי כאשר התזתי על רוכב אופניים שרכב לידי.. נכנסה בי רוח שטות. עכשיו כשהבקבוק קל יותר, אני רוצה אותו איתי עד סוף המרוץ. עוד ק"מ אחד, הקטע הכי קשה, כפות הרגליים כואבות ושום עצירה בעצם לא תקל על הכאב, אני משתוקקת לקריאות עידוד מהצדדים והינה זה קורה: 'עוד קצת אתם מסיימים' אמר אחד הרצים שסיים את המרוץ. עוד עוד קריאות עידוד.. אני זקוקה להם עכשיו-אני אומרת לעצמי, הכאב חזק ברגליים, בפניה ימינה שמעתי 'עוד 600 מ'' מפיו של נער שזה היה כנראה תפקידו, זו בעצם הייתה עוד זריקת אנרגיה, המשכתי... בפניה האחרונה היו הרבה מעודדים בעיקר מעודדות ובעיקר אני זוכרת את האור החזק שהאיר את קהל הנפלא הזה אולי משהו שמסמל את האור בקצה המסלול, את נקודת הסיום המתקרבת, אותן מעודדות קראו: 'כל הכבוד לכל הבנות', שריקות, 'אתם בסוף'.. קיבלתי עוד זריקת אנרגיה וריצה מהירה לכמה מטרים. אני רואה את קו הסיום, אבל אני מרגישה שיש עוד הרבה .. ווואי ממש קשה ..נשימות כבדות של הרצה שלידי, קריאות עידוד מרצים לידי "יש לכם כוח זה הסוף"... הגעתי לנקודת הסיום בכוחות קלושים אבל הגעתי, עצרתי את השעון בתוצאה שעה ו-11 דקות. מיד לאחר שעברתי את קו הסיום שמעתי את שמי.. יסמין ואתי אחיותיי שהגיעו לעודד אותי קראו לי. ההתרגשות גדולה, חלוקת החוויות והצילומים.

החוויה הייתה מדהימה וללא ספק שווה.

הערה מ- Tomer Shemesh בתאריך: אוקטובר 31, 2009 בשעה: 10:57am

הכיף שבריצה

במוצ"ש תל-אביב סגרה רחובות ראשיים וכל אוהבי הספורט הגיעו מכל הארץ לעיר הגדולה והקסומה הזו , כדי להשתתף בחוויה שהיא לא אתגרית היא לא תחרותית היא כיפית . המרוץ השנתי של נייקי בתל-אביב Human race .
בדרך מהחניה המאולתרת בכל פינה אפשרית במתחם הנמל / רידינג , מכוניות מחנות בתחנות אוטובוס ורצים באדום יורדים מהרכב, הרגשנו היום עריית תל-אביב עובדת בשבילנו , סגרה רחובות גררה מכוניות מאבן גבירול הכל בשבילנו הרצים , הכל בשביל הספורט , היום הכל מותר.
העוצמה עולה , הנה הצבא האדום של כל האנשים נוהר לכיוון כיכר רבין אבן גבירול הפך למסלול חימום עבור הרצים שרצים בריצה קלה לעבר הזינוק , חלקם עם סרט לבן חלקם סרט כחול , חלקם כתום ... אבל המשותף לכולם זה הרצון להשתתף ולרוץ בכיף , לא לרוץ על המסילה במכון ולהמתין למד קלוריות שיראה לנו ששרפנו מספיק בשביל שנוכל ללכת לאכול אוכל , הפעם זו ריצה לאוהבי הריצה באמת לאלו שלא מתאמים 3-4 פעמם בשבוע על ריצה ועל זמנים, מי שרוצה לרוץ על זמנים לא רץ עם 15 אלף איש . כל המשתתפים הגיעו לריצת לילה בשביל האווירה בשביל החוויה וזה תמצית האירוע, חוויה עוצמתית שילוב של מוזיקה משתנה מק"מ לק"מ לפי הערים בעולם שמשתתפות באירוע .
הכיכר היתה מדהימה מלאה ברצים שמבצעים מתיחות או סתם נפגשים ומתרגשים מהאווירה , אפשר היה להרגיש אווירה של כיף באוויר , הזמן טס מרוב שהגוף היה מלא אנגיות במשפך לא היינו צריכים לבצע חימום, הגוף התמלא באנרגיות חיוביות מהאווירה הטעונה והחשק לרוץ.
בריצה עצמה כל ק"מ שעובר היה תחושה של חבל שהנה הסתיים עוד ק"מ וחבל שהריצה תכף נגמרת , בדרך כלל אנחנו רצים ורוצים שהריצה תסתיים , פה הרגשה הפוכה , רוצים שלא תיגמר לעולם הריצה . אין שעון ואין זמנים , יש רק רצים שרצים איתך צמוד צמוד בחושך לאורך אבן גבירול ועולים לגשר הירקון לכיוון גני התערוכה ובכניסה לפארק המרקר של ה5 ק"מ – הרגשתי קצת אכזבה , מה זה הכל ... אני רץ כבר 22 ד' והנה חצי ריצה עברה .... חבל אבל נשאר לסיים ולהנות מהפארק החשוך שהתמלא בשביל אדום שמלמעלה נראה כמו המון אנושי שזורם בשביל , הלא ככה קראו לזה המארגנים של הריצה המרוץ האנושי , נוצר שובל של אנשים באדום שממלאים את הפארק ויוצרים אירוע שרואים בתל-אביב רק פעם בשנה .
קו הסיום הגיע , אווירה מגניבה של מוזיקה ושחרור של כיף אלוהי , איזה חבל עכשיו להמתין למעלה משנה לארוע דומה , הלא רק נייקי מסוגלים להביא 15 אלף חובבנים לריצה ולגרום להם לרצות לרוץ עוד פעם מייד לאחר סיום הריצה .
מוזיקה מנגנת ברקע מסכי ענק על הדשא בפארק ואנשים מסתובבים בהרגשה של ניצחנו , הצלחנו , החברה שהגיעו בהתחלה מרגישים שהם שולטים בפארק , מתפרסים על הדשא מבצעים מתיחום מצלמים , מעלים מייד לפייסבוק Online מהiphone , שיחרור וצחוק , השאלה כמובן הכי נפוצה היא כמה סיימת , אבל שמים לב שלא היה שעון , או שהיה אבל אף אחד לא שם לב בריצה לזמן... לא משנה העיקר האווירה , את הזמנים נשפר במסילה במכון , פה באנו להנות , לא באנו לשרוף שומנים ולא באנו לשפר את השיא הישראלי , הגענו במטרה לרוץ להנות להשתחרר ולהמתין בסיום עוד 12 חודש עד נייקי הבא....

הערה מ- נועה פורת בתאריך: אוקטובר 27, 2009 בשעה: 1:08am

בימים האחרונים שלפני מירוץ הלילה של נייקי, עלתה והתבהרה לי תמונה בראש: אמצע שנות ה70 של המאה הקודמת, ילדה שמנמונת בת שבע או שמונה רצה על שביל עפר בין השדות, ליד הקיבוץ בו היא חיה.

בקטע הזה, התמונה שבראש שלי מטשטשת כמו בסרט ישן. איפה הילדה הזו? לאן היא נעלמה?

עד לפני ארבעה חודשים, לא רצתי בכלל. אפילו בשיעורי ספורט התחמקתי ככל האפשר מלרוץ. אם מישהו שאל או לא שאל,המוטו שלי היה חד משמעי: "אני לא יכולה לרוץ". כך עברו להן יותר משלושים שנה מאותו יום בשדות הקיבוץ...

לפני ארבעה חודשים, משהו השתנה. נזכרתי ששנה קודם, האיש שלי רץ את מרוץ הלילה של נייקי וחזר משולהב. אמרתי לו שאולי גם אני יכולה. כשגילינו שהמרוץ נדחה מאוגוסט החם והלח לאוקטובר, הבנתי שיש סיכוי.

בסוף יוני, יצאתי פעם ראשונה לרוץ בחוץ. שלושה ק"מ, השאר היסטוריה. בראש השנה כבר רצתי 10K לראשונה.

כל השבת של המרוץ התרגשתי וההתרגשות הגיעה לשיא. כשראיתי מרחוק את ככר רבין ששינתה את פניה והפכה להיות "הכיכר האדומה". לא הבנתי איך אוכל לרוץ עם כל הפרפרים בבטן. בקושי יכולתי לנשום.

בדרך לכיכר, טלפון מרוני מפורום "נשים בספורט". רוני המדהימה התקשרה אלי לפני שיצאנו מהבית כדי לקבוע לרוץ יחד. היא הגיעה למרוץ להיות שם בשבילי וללוות אותי במרוץ הראשון שלי.

הנוכחות שלה הרגיעה אותי. כשזרמנו עם אלפי האנשים לנקודת הזינוק, הרגשתי שההתרגשות שלפני שעה קלה איימה לפרק אותי, הופכת למשהו שעוזר לי להתמודד עם מה שמסביב... התבוננתי סביב ונהניתי מהעוצמה האדירה של כמות האנשים בכיכר. עומדת בשרוול הזינוק ומוחאת כפיים עם אלפי אנשים. לא מאמינה שזה קורה לי, שאני שם ועומדת לרוץ עשרה קילומטרים במרוץ הראשון שלי.

זינוק - אנחנו מתקדמות באיטיות לכיוון השטיח, אחרי שאנחנו עוברות אותו, אני לוחצת על השעון ומתחילה לרוץ. בקילומטרים הראשונים אני מרגישה שאני רצה בתוך חלום יפה.

ההתחלה איטית ושלווה. אחרי כמה מאות מטרים מרגישה את הדופק מטפס לו למעלה. אני מבינה שבין ההמונים, איבדתי את הקצב שלי ואני נמשכת קדימה, מהר מדי. מבקשת מרוני שתקבע היא את הקצב, כדי שלא אסחף. פתאום אני רואה את עמדת הקילומטר הראשון - איך זה קרה כל כך מהר?

רוני משתלטת על העניינים ומכתיבה קצב לא מהיר מדי. עוקפים אותנו אבל למי אכפת? אני רוצה לרוץ כך שאוכל לסיים בגדול. רוני אומרת שחלק מהעוקפים לא יסיימו כל כך טוב... ברור לי שהיא צודקת....

מדהים לראות את נחשול הרצים הזה. בעיקר במעבר על הגשר ובמקום בו רואים את הראשונים רצים בפארק בכיוון ההפוך. רצועה ענקית ורחבה שנעה יחד, כולה באדום.

הק"מ השביעי מגיע, רוני מתחילה בהדרגה לעלות קצב ולהפתעתי, אני איתה. הדופק עולה לאט מעלה אבל לא אכפת לי.. פתאום אני צריכה להתחיל לעקוף אנשים. אני????? איך זה יכול להיות? רוני לא משאירה לי מקום למחשבות ומנחה אותי לרוץ אחריה ולעקוף. זה לא קל. צריך כל פעם להוריד קצב, למצוא את המקום, להעלות שוב את הקצב ולשוב אליו אחרי העקיפה. אני מתנשפת. הדופק בשמיים אבל אני עוקפת. אני! תחושה מוזרה ומדהימה.

זה קורה!. אנחנו מגבירות עוד ועוד בהדרגה. אני מתנשפת אבל רצה. רוני מזכירה לי שלא לחשוב שהרגליים כבדות. "על מה את מדברת?" אני עונה לה. "הרגליים שלי קלות כמו נוצה". אני לגמרי מאמינה במה שאני אומרת. היא מרוצה מהתשובה ומגבירה עוד...

עוקפות שוב ושוב ושוב. זה מעכב קצת אבל התחושה משכרת. קו תשעת הק"מ מגיע ואני הודפת מעלי כל תחושה שקשה לי.. רוני מגבירה עוד ועוד ואני אחריה. כל הרצים מסביבי מנסים להגביר. את חלק מהם אנחנו עוקפות. לא נשאר לי אויר ופתאום השער נראה כל כך רחוק אבל אני נותנת את כל מה שיש לי ועוברת במהירות את הקו. זהו. נגמר.

אני מאושרת, מחייכת לכל העולם. שי צץ פתאום מההמון ונפלא לי לראות אותו איזה כיף! סיימתי את המרוץ הראשון בחיי. הילדה הקטנה מהקיבוץ חזרה להיות חלק ממני. התחושה נפלאה. ניצחון וחוויה אדירה.

הערה מ- the malka בתאריך: אוקטובר 26, 2009 בשעה: 11:33am

ניצחתי את עצמי
הכל התחיל בדיאטה וקצת רצון להיכנס לכושר ולרזות יותר לאחר שני ניתוחי בטן. זה התחיל במכון כושר בהליכה על גבי ההליכון, קצת מכשירים לשרירים , קצת תרגילים בניסיון לשקם את שרירי הבטן שנחתכו לרוחבם לכל אורך הבטן. ואז, החלטתי שאני צריכה להעלות את הרף ולהתאמן בצורה מקצועית יותר. בנוסף לפעילות בחדר הכושר, התחלתי להתאמן עם מאמן אישי פעמיים בשבוע: אימון אחד אנאירובי והשני אירובי, הליכה בים. בחודש מאי 2009 הלכתי כחמישה ק"מ בשעה, היה לי קשה כל אימון מחדש. תוך כדי התמדה ונחישות של המאמן הגברנו קצב והטיפוס על דיונת "אסון טבע" נראה היה סביר יותר משבוע לשבוע. ובבוקר אחד כשאמר לי: "היום אנחנו מתחילים לרוץ", התשובה שלי כמובן הייתה "בחיים לא, אין מצב עם הבעיות שלי". למזלי, הוא לא נשמע לי ומבלי לשים לב התחלנו לרוץ, אמנם מקטעים קטנים כל פעם, אבל רצתי.
כששמעתי על מרוץ הלילה של נייק, הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה. מעולם לא הייתי אדם ספורטיבי ובטח לא תחרותי. על פי הבעת פניו של המאמן, הבנתי שהוא סקפטי, אבל הוא הסכים שנעשה את זה ביחד בתנאי שנתאמן לקראת. נרשמנו והתחלנו באימונים של 10 ק"מ לאורך חוף הים והעליתי את מכסת הק"מ שלי על גבי ההליכון. במשך חודש התאמנו למרוץ ולמרות הקושי, משבוע לשבוע הרגשתי שאני משתפרת.
ביום שישי, לפני המרוץ, נסעתי לתל אביב לבדוק את המסלול, כמובן ברכב. חזרתי הביתה במועקה ופחדתי שהייתי יומרנית מידי, שזה ממש גדול עלי. זה נראה היה לי בלתי אפשרי. לא ישנתי כל הלילה בין שישי לשבת וביום שבת ניסיתי רק להירגע ולנוח. המאמן שהרגיש שאני לחוצה ניסה לעודד אותי, אבל אני חששתי לאכזב את עצמי ולא לסיים את המרוץ או יותר גרוע, להגיע אחרונה....
הגענו לכיכר בשבע וחצי בערב. לראות את כל האנשים עם החולצה האדומה, לשמוע את המוסיקה והקולות ולחוש באווירה המחשמלת נתן תחושה של חלק ושייכות ליקום הזה. הריגוש והמתח התערבבו זה בזו ורגע ההזנקה היה כל כך מציף שלא שמתי לב איך אני רצה לאורך שני הק"מ הראשונים רצוף. הצופים שעמדו בצד הדרך ומחאו כפיים, צילמו ובירכו הוסיפו לתחושה ריגוש של גאוות יחידה. המשכתי לרוץ, וכשהגענו לגשר ההלכה חשבתי לעצמי שאני מטורפת ואיך עשיתי לעצמי את זה, ושאין סיכוי שאני אסיים את זה ושאולי עדיף שאני אקפוץ מהגשר....המשכתי עם זרם הרצים ובעיקר עם המאמן שלצידי שהביט בי בהצעה של "את יכולה לעשות את זה". בין הקילומטר השלישי לחמישי עדיין הייתי בחששות שאני לא אעמוד בזה. לאחר שחצינו את הק"מ החמישי התחלתי להיות אופטימית יותר ובק"מ השביעי כשהפייסרים של ה-60 דקות עקפו אותי, הבנתי שעד עכשיו הייתי בקצב טוב. שני הק"מ האחרונים היו קשים והלחות לא הקלה, אבל התחלתי לראות את הסוף.
כשהגעתי לקו הסיום, בשעה וחצי, הרגשתי שניצחתי את עצמי כנגד כל הסיכויים. תחושת הסיפוק והאושר גורמת לי לרחף גם יומיים אחרי ולכתוב את הדברים האלה. אין לי ספק שהמרוץ מהווה בעבורי חוויה מעצימה ומכוננת, שתלווה אותי לאורך זמן ותיתן לי את הכוח להמשיך גם כשלפעמים הדברים נראים בלתי אפשריים. הפרגון שאני מקבלת מהאנשים שבתוכי וסביבי גם הוא חלק בלתי נפרד מהמרוץ. ההצלחה שלי היא של כולכם ואני שמחה לחלוק את החוויה הזו עם כולם.
בעיקר, תודה למאמן המדהים שלי שמאמין בי, משפר אותי ומוציא ממני את המיטב.

• ‹ Previous
• 1
• 2
• הבא >
• דף