לא תחסום שור בדישו?

כל כך הרבה דברים לומר ובעצם אין חדש. הסורים על הגדרות ושום משמעת ותחושת יציבות אין בקרב כוחותינו. ברלין עוד שלושה חודשים ואני ממשיכה להשתולל עם חוסר בתוכנית אימונים הגיונית. לא מצליחה להיכנס מחדש למשמעת של שגרה, לרצף מובנה של מאמץ ועומס, לגוף שיסתגל אל עצמו ויתחיל להתפרס. העיניים מקנאות ביכולת של חבר נפש שלי לנהל את הגוף כמו מטוס קרב מתקדם, מבוקר בטכנולוגיה עילית של שעונים ומדדים, עם יעדי צמיחה והתפתחות שמגיעים מתוך שליטה הן על הגוף והן על התוכנית. ביכולת שלו להיצמד לדברים שהוא מאמין בהם וללכת עד הסוף גם אם ישנו מחיר לא פשוט.

תחושת השחרור והחופש לעשות כל מה שמתחשק לי, כשהוא מתנהג יפה לאחרונה ומשתף פעולה לא נרגעת לי. מנסה הכל מהכל. בודקת. מותחת. לא עושה חשבון לכלום. הפציעה אורבת כבר לא מאחורי הדלת, היא כבר בתוך הבית, בארון שמתחת לכיור. מקום יש לה. נפח יש לה. עכשיו היא רק צריכה לחכות לקצת חושך, ואני כמו אידיוטית משאירה לה מצעים נקיים על המיטה יום יום לפני שיוצאת וגם מוודאת שהיא ראתה אותם.

אני חפיפיניקית, מייצרת תירוצים וסיבות, עושה שטויות. מתפלקות לי ארוכות מאוד-ככה סתם כי יש לי עם מי לרוץ וכיף לי, ארוכות הופכות לבינוניות כי הגענו בחזרה מוקדם מהצפוי לשטחי כינוס, או כי הכי נעים לי בעולם באותה שניה נתונה לרוץ עם מי שלצידי. מטריף את דעתי שיש אנשים ברגע נתון שרצים באיזה שהוא מקום בעולם, אז אני פשוט חוברת לכל מי שרק ירצה. בוקר/ערב/לילה, הנעליים איתי, החוצה, החוצה, החוצה. שיני המשור של התוכנית שנבנתה עבורי בכל כך הרבה השקעה, תשומת לב וירידה לפרטים, בשעות רבות של עבודה, דיונים משותפים וחשיבה הופכות להיות ציור משוגע או אולי שפריץ כתמי צבע מבריקים.

אתמול, תכנון לארוכה, אבל גם היא התפרקה. כל כך היה לי נחמד ששכחתי בכלל מה הביאני עד הלום וכשהגענו למכוניות 10 ק"מ לפני התכנון הייתי עסוקה בלהגיע במקום בלהמשיך. – מה עצר בידי חוץ מחוסר אחריות? אז נכון שהיו עליות. נכון שהיה שטח נחמד. נכון שחברה לעילא, נכון שסוף סוף הצלחתי לסיים בריצה עליזה שתי עליות שמגסיסות אותי בדרך כלל, אבל מה זה עוזר? כל קשר לתכנון השבועי ירד לטימיון. מה אני בונה פה כישורים חברתיים או יעד? שלא לדבר על זה שריצות ימי החול קצת הכפילו את עצמן מהנדרש. היה לי פתאום זמן- אני אשמה?

חשבתי גם על התוכנית שנבנתה לי בכל כך הרבה הקפדה ואכפתיות. אני לא עומדת בה. הדופק שלי זה סלט ירקות אחד גדול. אולי יש לי הפרעת קצב, או שהרבה יותר יתכן שיש לי הפרעת שכל, אבל אני לא מסתדרת בכלל. יתרה מזו, אני מבינה שהמשמעות של לשמור על דופק הגיוני הינה פרידה מריצה מטורללת, איך אני יכולה?

בקיצור, החלטתי החל מהיום, לפחות לתקופה הקרובה לקחת חלקים פשוטים מהתוכנית, להתנהג יפה, לא לעשות בלגנים ולהיות ממוקדת וקשובה. קילומטרים יהפכו להיות מסמרות, לא ארוץ יותר מארבע פעמים בשבוע, ואחזור לישון בלילות.

* אם ההצהרות הללו יחזיקו יותר משבוע אני מטבוחה תורכית עאסלית, אבל לפחות הצהרתי אותן. גם זה חדש.