למה אנחנו רצים

לבקשת הקהל - העבודה המסכמת שלי בקורס פסיכופתלוגיה: גישות דינמיות, שעוסקת בשאלה למה אנשים רצים. קהל היעד של העבודה הוא פסיכולוג שלא רץ - לכן לא מוסברים מושגים פסיכולוגיים-מקצועיים (אני פה לשאלות). היא חלקית ושיטחית, אבל כך גם החיים. מקווה שתפיקו ממנה משהו.

תודה לכל מי שסיפק לי "חומר למחשבה"!

מבוא

באוגוסט האחרון חגגתי 9 שנים של ריצה. בשבוע ממוצע אני רצה 3 פעמים למרחק כולל של 45 ק"מ. אני משקיעה בתחביב הזה בערך 8 שעות בשבוע. אני מוציאה אלפיים שקל בשנה על נעלי ספורט, ביגוד והשתתפות במרוצים. סבלתי פעם אחת מדלקת ברגל בגלל עומס, לקחתי כדורים והמשכתי לרוץ. עבור אנשים מהרחוב כל זה נראה מופרך. בקהילת הרצים, זה נחשב סולידי.

התשובה הראשונה שעולה לראש כשאני שואלת את עצמי או אנשים אחרים למה הם רצים, היא "כי זה כיף". וזה באמת כיף! ברור שריצה משחררת אנדורפינים שמעלים את מצב הרוח. זה קורה גם בריצות קצרות, ובריצות של מעל שעתיים אפשר לקבל "היי" רציני (לא ניסיתי סמים, אבל זה בטח דומה). יש עוד סיבות רבות שעולות, כמו שמירה על אורח חיים בריא, שמירה על משקל, מחוייבות לקבוצה ואפילו פשוט הרגל. אותי הטרידה השאלה – אבל בכל זאת, למה?

רוב הרצים שהצבתי בפניהם את השאלה הזאת לא ידעו לענות עליה. בעבודה הזאת אציג מספר תשובות שניתנו לי, ואנתח את הרקע הפסיכודינמי שלהן. הסיבה שבגללה התמקדתי בריצה ולא בספורט בכלל, היא שקל לי יותר לדבר עם רצים – זה נעשה תוך כדי הריצה. רבים מהם (וגם אני) עוסקים גם בענפי ספורט אחרים, וברור שהתשובות אינן ייחודיות לריצה. ברור גם שאין סיבה אחת אלא אוסף סיבות, ובכל זאת לכל אחד יש סיבה דומיננטית שבה התמקדתי.

כי אם מתאמצים מצליחים

רצים רבים, במיוחד למרחקים ארוכים, מרגישים שריצה היא מעין "מעבדת ניסויים", שבה אתה חווה, בתוך כמה שעות, קשת שלמה של מצבים ורגשות. רצים אומרים שכל ריצה היא "עולם ומלואו". ה"מעבדה" הזאת מאפשרת, מצד אחד, לשפר את יכולת ההתמודדות עם העולם, ומצד שני – ברור שהיא מעבדה מנותקת. בריצה כמעט כל אחד יכול להצליח ולהשתפר, וכל מה שדרוש הוא אימון. "רוצה מרתון? אין בעיה - אם תרצה, תגיע לשם". בעולם האמיתי, אין בהכרח קשר ישיר בין מאמץ ותוצאה.

מאסלו הגדיר בתיאוריה שלו "מטא-פתולוגיות". הן נובעות מכישלון לספק את המטא-צרכים של האדם (שלמות, מושלמות, צדק, אמת, יופי...). האדם בד"כ לא מודע לכך שהוא סובל ממטא-פתלוגיות, אך יכול להרגיש שמשהו "חסר לו בחיים". התחושה שאין צדק בעולם, היא סוג של מטא-פתולוגיה, והריצה היא אמצעי להתגבר עליה. בריצת חובבים, הכישרון פחות רלוונטי להצלחה, פשוט כי לא דרוש כישרון רב כדי לרוץ (השווה עם הכישרון הדרוש באומנות למשל). רץ לא מוכשר ירוץ יותר לאט ועם סגנון פחות יפה, אבל יצליח להגיע לסיום של המסלול, כל עוד יתאמן נכון.

יש פה גם אלמנט של הגנת שליטה אומניפוטנטית – האמונה שאין אתגר שאי אפשר להתגבר עליו אם מתאמצים מספיק. פרויד טען כי המקור למנגנון ההגנה הזה הוא ההרגשה של התינוק שהוא גורם לשינויים במציאות. זאת תחושה מאד מוכרת לרצים: שיש משהו ש"אני בניתי לבד", שכח הרצון בלבד הוא שעיצב את הגוף והביא להצלחה.

כי אני יכולה לרוץ מתי שבא לי וכמה שבא לי

כי יש לי תוכנית שמקדמת אותי למטרה שלי

שני המשפטים למעלה הם הפוכים אבל לדעתי נובעים מאותו מקום. ריצה וחופש הם פרדוקס. קל מאד להשתעבד לריצה. מתחילים מריצות קצרות ונגררים לתוך עולם של קצבים, ציוד ואוכל. "צריך" ללכת לישון מוקדם ו"צריך" לקום ב-4 בבוקר, "צריך" לאכול אוכל מסויים לפני ואחרי, לבצע תרגילי חיזוק משמימים ולהתמודד עם פציעות. אם כך למה אנשים אומרים שהריצה משחררת אותם?

את הפתרון לפרדוקס החופש מצאתי דווקא בהוגה מתחום מדעי המדינה. ג'ד רובנפלד מסביר שהמטרה שלנו היא להיות חופשיים, ולדעתו המשמעות של "חופש" היא שיהיו לנו מטרות ושנוכל להגשים אותן. הוא מבדיל בין "התחייבות" ל"התחייבות מוקדמת". התחייבות מוקדמת היא "לקשור את עצמך לתורן" (כמו שעשה אודיסאוס לפני שעבר אצל הסירנות). היא אינה מאפשרת חופש אלא להפך, מגבילה את מרחב האפשרויות שלנו. התחייבות, לעומת זאת, היא לקבוע לעצמך חוקים. המטרה של החוקים היא שכשתגיעי ל"רגע האמת" (לא מתחשק לקום בבוקר לריצה...) זה לא מספיק שתפעלי באופן רציונלי (לחזור לישון) אלא שתפעלי כך שתגיעי למטרות שלך ותממשי את החופש שלך. הרציונליות לא משחקת אצלו תפקיד כה חשוב.

כך, ההיצמדות לתוכנית מאפשרת חופש מפני שהיא מאפשרת לפעול להשגת המטרות. לעומתה, חוסר ההיצמדות לתוכנית והריצה "מתי שמתחשק לי", מאפשרת חופש פיזי. בוודאי, שאדם שיכול לעשות יותר עם הגוף שלו הוא חופשי יותר, משום שהגוף הוא אמצעי התחבורה העיקרי שלנו.

כי זאת בריחה

נושא הבריחה העסיק אותי הרבה זמן. בהתחלה היה ברור לי שריצה היא בריחה: ברמה הפיזית אני מבצעת פעולה של בריחה; ברמה המנטאלית אני משאירה את הפלאפון והאינטרנט בבית ויוצאת למקום שבו לא ימצאו אותי; ברמת היום-יום, התגובה

שלי לקשיים היא לצאת "לרוץ על זה". יום אחד מישהו אמר לי – שטויות, איך את יודעת שאת בורחת ולא רודפת? אין לי תשובה על השאלה הזאת, אבל אני קצת פחות בטוחה בתיאוריית הבריחה.

ובכל זאת, הריצה יכולה בקלות לבטא מנגנון הגנה של נסיגה. מעבר להיותה מתאימה מבחינה מטאפורית, ההתכנסות פנימה בזמן הריצה מאפשרת כר פורה לפנטזיות. הרבה רצים חולמים בהקיץ בריצה כאשר הם לבד, לעיתים באופן ספונטני ולעיתים בכוונה, כדרך להירגע. למשל, יש כאלה שמתארים את צעדי הריצה כאילו הם "דורסים" דברים שליליים בחייהם, או פשוט נותנים דרור למחשבות אגרסיביות
ו"לא לגיטימיות". למה לעשות זאת דווקא בריצה? הסיבה היא שכאשר רצים קשה יותר לעשות אינהיביציה על המחשבות. אני לא יודעת למה זה קשה יותר, נראה לי שגם בזה אשמים האנדורפינים.

רצים רבים הם דואליסטים מושבעים. הם מבדילים בין "הגוף שלי" ל"אני". פול בלום מסביר שהגישה הדואליסטית היא תוצאה של "שכל ישר". יש אותה גם לילדים קטנים מאד, והיא רווחת בתרבויות שונות. הוא פסיכולוג התפתחותי, ולטענתו הגישה הדואליסטית היא מולדת ולא נלמדת. הסיבה היא אבולוציונית – יש יתרון בראיית עולם שמפרידה בין "עצמים פיזיים עם חוקים פיזיקליים" ל"בני אדם עם התנהגות מכוונת מטרה". הוא גם מסביר שפעילויות אנושיות רבות, כמו אומנות או הומור, נובעות מהגישה הדואליסטית.

אצל רצים הדואליזם חזק יותר מאשר אצל אנשים שלא עוסקים בספורט. הסיבה הראשונית לכך היא שהם מודעים הרבה יותר לגוף שלהם. סיבה נוספת לדיאלוגים הארוכים של הרצים בין "עצמי" ל"אני" היא שבריצה לבד יש המון זמן להעביר. סיבה שלישית היא שזה עובד – הדואליזם יכול להסביר את התוצאות בשטח. כל רץ יכול לספר על ריצה שבה היה עייף ובלי כח לצעד נוסף, עד שמשהו דירבן
אותו להגביר מהירות. במילים אחרות, "הכל בראש".

הדואליזם מוביל לכך שעבור רצים רבים, "הגוף שלי" הוא משהו מוזר, עם "שגעונות" (לא מתחשק לו לרוץ היום, לחצוף), שפעמים רבות צריך להאבק בו ולנצח. הניצחון על הגוף הוא עבורם ההישג המשמעותי ביותר בריצה. הפציעות נתפסות כ"בגידה". ההתיחסות לגוף כיריב היא מנגנון הגנה של התקה נגד אגרסיות – מחליפה מאבק באופן גלוי ביריב חיצוני.

דרך להעלאת בטחון עצמי

על פי ארנסט בקר, הפחד מהמוות הוא בסיסי לכל אדם. על מנת להכחיש אותו, אנו מנסים ליצור תמונת עולם של אלמותיות. אנו עושים זאת ע"י השתלבות בתרבות האנושית וגם ע"י העלאת ערך העצמי. ריצה היא דרך טובה לעשות זאת, במיוחד כי היא בונה את הגוף: על פי ההיגיון של המכחיש, ככל שהגוף שלו יותר חזק כך פחות סביר שהוא ימות (אגב, גם אם טרם הוכח שריצה מובילה לאלמוות, היא בהחלט
מקדמת את הבריאות).

מעבר לכך, הריצה מאפשרת לאדם לבנות את עצמו כדמות של "גיבור" – עוד מושג חשוב בתיאוריה של בקר. ראשית, היא מאד אינדיבידואלית, כפי שהגיבור הוא אינדיבידואל. גם כאשר רצים בקבוצה, ההתמודדות עם הקשיים היא של כל רץ לעצמו. אפשר לעזור למי שקשה לו ו"למשוך" אותו קדימה, אבל לא לרוץ במקומו. שנית, הריצה היא "סיפור גיבור" אידיאלי – יש קושי פיזי ומנטלי, והאדם מתגבר עליו בזכות תכונות האופי שלו.

אדלר טען שלכולנו יש תסביך נחיתות בסיסי, כי כולנו מתחילים את החיים כתינוקות חסרי ישע. באמצעות השאיפה להגיע למטרות, האדם מתגבר על תסביך הנחיתות שלו. למשל, על ההרגשה שאדם מבוגר הוא מיותר בעולם. אם הוא רץ מהר כמו צעיר, או אותו מרחק כמו צעיר, הוא מוכיח שהוא טוב יותר. סוג המוטיבציה הזה בולט גם אצל נשים – באמצעות הריצה הן מוכיחות שהן "רצות מהר/רחוק כמו
גברים", ולכן טובות יותר. על פי אדלר, זהו מימוש של השאיפה לעליונות.

לרצים החובבים ברור שלא יגיעו לאולימפיאדה. לכל היותר, אם יש להם כישרון ומזל, הם יוכלו "לקבל פודיום" ולזכות בפרס סימלי במירוץ קטן. ברור שתמיד יהיו רצים מהירים ממך ורצים איטיים ממך. לכן, התוצאה אינה חשובה אלא במידה שהיא אינדיקציה לשיפור. אבל למה השיפור כל כך חשוב?

על פי הפסיכולוגיה ההומניסטית, האדם שואף תמיד לשלמות. אנשים תמיד מציבים לעצמם מטרות ושואפים להגיע אליהן. המטרות מספקות לאדם משמעות, עוזרות לאדם להגדיר את עצמו ומעלות את ההערכה העצמית שלו.

פרנקל מתיחס בסיפרו "האדם מחפש משמעות" ל"ריק הקיומי". הריק הקיומי נובע מכך שהאדם איבד הן את היצר הטיבעי והן את המסורות, וכך אינו יודע בעצם מה הוא רוצה לעשות. האדם חש שאין משמעות לחייו, והוא משועמם. לפי פרנקל, כל אדם שואף לפשר. הריק הקיומי יכול להתמלא בשאיפה להשיג תוצאה יותר טובה. אולי השאיפה הזאת היא סוג של שאיפה לכח, עליה פרנקל מדבר.

הריצה בעידן הטכנולוגי מאפשרת התעסקות בלתי פוסקת בתוצאה: שעוני דופק מתקדמים בודקים את הדופק, הקצב והשיפוע של המסלול. הנתונים מסופקים בזמן אמת וגם מועלים למחשב וניתנים לניתוח. קהילת הרצים מאפשרת השוואה מיידית עם חברים ורצים אחרים. כל אלה מספקים לרץ תחושה שהוא מתקדם, משיג משהו מוחשי.

בעולם המודרני, אנחנו חיים חיי נוחות, ואין לנו אתגר שרידותי אמיתי. מעבר לכך, יש לנו הרבה פעמים יכולת לבחור את האתגרים שלנו. למשל, אני מעדיפה להצליח בלימודים בלי להשקיע, כדי שיהיה לי יותר זמן פנוי לדברים אחרים. לכן, אני בוחרת במסלול לימודים שבו אין לי אתגר. את הצורך באתגרים אפשר להשלים בנוחות רבה באמצעות הריצה. זאת סביבה מאתגרת אך מוגנת – כישלון לא באמת יפגע בי. אין חשש שהאתגר ייגמר – אם אי אפשר לרוץ מהר יותר, אפשר למדוד חלקי שנייה במקום דקות וכך לראות שיפור. אם גם זה לא יעזור, תמיד אפשר לרוץ רחוק יותר. ניתן לראות בזה הגנה מסוג התקה – אני חוששת מאתגרים "אמיתיים", ולכן מתקדמת באתגר של הריצה.

המרוצים מאפשרים לאדם לדרג את עצמו ביחס לקהילה. בכל שנה קהילת הרצים גדלה, יש יותר מירוצים והריצה הופכת לספורט יותר מקובל מבחינה חברתית. אדם שמגדיר עצמו כרץ זוכה להערכה מהחברה (גם אם ההערכה מהולה בחשש וביקורת), ואם הוא רץ מהר או רחוק, הוא יזכה להערכה גם מקהילת הרצים.

פרויד הגדיר סובלימציה כמנגנון הגנה שמתעל את הדחפים למטרות שהן מקובלות מבחינה חברתית. לכן, בהחלט ניתן לעשות סובלימציה לדחפים באמצעות ריצה, והדבר יהיה מתגמל.

איזה דחפים עוברים סובלימציה? במירוצים, מדובר על אגרסיביות ותחרותיות. בניגוד ל"עולם האמיתי", יש במירוץ לגיטימציה חברתית מלאה להפגין את הדחפים האלה. בנוסף, תתכן סובלימציה לדחפים מיניים – משום שגם בריצה וגם במין יש אלמנט חזק של הפקת הנאה מהגוף. יש דמיון מסוים בין ההקלה שבאורגזמה להקלה שלאחר "ספרינט סיום". אצל חלק מהאנשים יש סובלימציה דווקא לדחף של הרס עצמי – להתאמץ ו"לשבור" את הגוף.

רצים רבים משבחים את היכולת של הריצה להרגיע אותם. מעבר לאפקט של האנדורפינים, הריצה מרגיעה כי היא מאפשרת לפעול ללא מחשבה. ברוב הריצות, המקצב הוא קבוע ונעים – לא מהיר מידי ולא איטי מידי, המסלול מוכר ושגרתי. ניתן בקלות להכנס למצב מדיטטיבי.

הרגליים שדופקות על השביל בקצב קבוע יכולות להוות, על פי תומס אוגדן, סוג של מנגנון הגנה. אוגדן מציג את העמדה האוטיסטית-מגעית, שהיא ארגון פסיכולוגי-פרימיטיבי הנשלט ע"י החושים – תחושת מקצב וחוויות מגע חושי. מקור העמדה הזאת ביחסי אובייקט מוקדמים: חוויות של יניקה, נענוע תינוק וכו'. באופן האוטיסטי-מגעי, חוויות התחושה הן אמצעי ליצור משמעות פסיכולוגית וחווית עצמי.

החרדה הקשורה לארגון אישיות אוטיסטי-מגעי היא חרדה מהתפרקות הלכידות החושית. היא מביאה להרגשת היעלמות או נפילה לריק. לכן, אחד מאופני ההגנה מפנה החרדה היא פעילויות קצביות של השרירים, דוגמת ריצה. הסדירות של הפעילות מאפשרת מעין "עור שני" שמגן על פנים הגוף. לכן, דווקא בתקופות קשות שבהן "הכל מתפרק", הריצה היא גלגל הצלה.

שאלת המזוכיזם עולה הרבה בריצה. במיוחד כאשר מתחילים לרוץ, זה לא נוח ולפעמים גם לא נעים. לגוף לוקח זמן לקבל את הפעילות החדשה. הכאבים מגיעים בכל פעם שיוצאים מ"מתחם הנוחות" – אימוני מהירות או ריצות ארוכות במיוחד – וכבונוס יש גם את כאבי השרירים ביום שאחרי. במקרים יותר קיצוניים, ההתמכרות לריצה גורמת לכך שרצים גם כשפצועים, וכמובן שזה כואב עוד יותר.

אף אחד לא רוצה להודות שהוא מזוכיסט, אבל כולנו סובלים מכאבים ואפילו נושאים אותם בגאווה. יום של כאבי שרירים הוא יום שבו את יודעת ש"עבדת טוב אתמול". יש רצים שמאמינים שככל שהם התגברו על יותר כאבים, כך הם חזקים יותר מנטלית. הכאב מוביל להנאה.

ננסי מקוויליאמס מסבירה שבכולנו יש מזוכיזם נורמלי. ריצה היא פעולה אנוכית, והרץ הממוצע לא "מקריב את עצמו" למען אחר. ההקרבה היא למען התחושה הטובה שאחרי. למען הידיעה שעמדת במטרה, שהתגברת על הקושי, שעשית משהו טוב לעצמך.

לפעמים, הסבל בריצה הוא "למען" עוגת השוקולד שאחרי ("הרווחתי אותה ביושר"). מזוכיזם כזה נועד להכשיר התנהגות שהרץ יודע שאינה מותרת לו. במאזן המוסרי הפנימי, הסבל הוא תשלום על הנאה. כך ניתן לחטוא יותר ועדיין להרגיש טוב עם עצמך. אולי גם אצל אלה שאינם מודעים לכך, יש ב"עונש" של הריצה תשלום על "חטא", באמצעות מנגנון ההגנה של ביטול. הסבל של הריצה מאפשר לשמור על מאזן פנימי אצל מי שהסופר-אגו שלו כורך הנאה בעונש.

העבודה הזאת שיטחית בצורה מחרידה, וכנראה שזה מתבקש מהנסיבות. בשבוע אחד יש 3 ריצות. כל ריצה היא פיסת חיים מרוכזת. לכל ריצה יש משמעות אחרת – וכל זה רק אצל אדם אחד. יש בטח עוד אלף סיבות אצל רצים אחרים. לא היו לי מאמרים ייעודיים על ריצה או ספורט להתבסס עליהם. בחרתי את התיאוריות בצורה חצי-רנדומלית, ואני בטוחה שהתיאורים שלי אותן לא ממצים. וכמובן, זאת עבודה קטנה בקורס קטן של תואר ראשון.

אני לא מרוצה מהתוצאה אבל מאד מרוצה מהדרך. בזכות העבודה הזאת גיליתי עוד דברים על עצמי, וניהלתי שיחות מרתקות עם חברים. אני מאמינה שגיליתי גם לחברים שלי דברים על עצמם, למרות שרבים מהם עדיין חושבים ש"ניתוח פסיכולוגי" זה סימן שמשהו בראש שלהם לא בסדר. האם לרוץ זה "בסדר"? קשה לי להגיד. כמות הספורט שאני וחבריי עושים חורגת מהנורמלי. מצד שני היא משפרת
לנו את החיים, והרי רק פסיכים שואפים להיות נורמלים.

ביבליוגרפיה

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר (1970).

תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, הוצאת עם עובד (1989).

Adler, A., The Practice and Theory of Individual Psychology, New York: Harcourt, publishing (1972).

Bloom, P., Descartes’ Baby, Basic Books (2005).

Golden, G.K., Creativity: An Object Relation Perspective, Clinical Social Journal, 15, 214-222 (1987).

Maslow, A. H., Motivation and Personality (3^rd ed.), New York: Harper and Law (1987).

McWilliams, N. Psychoanalytic Diagnosis, New York: Gullford Press (1994).

Rubenfeld, J., Revolution by the Judiciary, Harvard University Press (1959)