לילה של (חצי) מרתון מפרך

נפעמתי מהתרגשות מנוף הקדומים האמיתי שפגשתי מבעד מרפסת דירתו השכורה של יונתן. הוא הזמין אותי לישון אצלו בלב של הלב של תל-אביב, בלילה שלפני חצי המרתון. נוף עוצר נשימה. דירות עירוניות פעורות לרווחה בנדיבות, מרחק של מטרים ספורים ממרפסתו ובתוכן חיים. הכל פתוח, הכל שקוף כמו מדינה מתוקנת ונטולת שחיתות.

שנים ארוכות אני מבזבז את לילותיי על מראות כמוסים של הרים רחוקים ושחורים הנשקפים מבעד חדר השינה שלי, על קווי רקיע עלומים, אורות מרומזים, יערות חשודים ואבק כוכבים אמיתיים. ופה. הכל נהיר ובהיר.

בדירה אחת ראו טלוויזיה, בשנייה אכלו ארוחת ערב, בשלישית קראו ספר, ברביעית רבו, בחמישית היו רק חתול וכלבלב מטופח שבעליהם כנראה עוד בעבודה, בשישית סתם הסתובבו באפס מעשה ובשביעית ננעלו עיני על אישה נאה אולי בת 30 במכנסי שלושת רבעי לבנים וגופיית ספגטי שחורה (גוף נאה). אחרי כמה דקות הגיע גבר הביתה. אחרי יום עבודה קשה, תיארתי לעצמי. האישה שמחה מאוד לקראתו. הם התחבקו ארוכות. נכנסתי חזרה לסלון והצצתי לראשונה אל תוך שקית המשתתף שיונתן דאג לאסוף עבורי. כשחזרתי למרפסת האישה שכבה על הספה. פניה הוסתרו על ידי הגבר, שישב למראשותיה. מדיי פעם גחן אליה והשפתיים שלהם נפגשו. הוא גם ליטף את בטנה מתחת לגופייתה. חזרתי לסלון. יונתן שוחח בסלולארי עם העבודה בניסיון להבטיח לעצמו שקט ריצתי למחרת בבוקר. שלפתי מהשקית את הגופייה, את מספר הרץ, את סיכות הביטחון המיניאטוריות וניסיתי להצמיד את המספר לחזית החולצה (בלי לחבר גם את הגב). הצלחתי סיכה אחת. יונתן סיים לשוחח ורשם משהו. אני ניגשתי חזרה למרפסת לראות מה העניינים. החולצה של הבחורה התרוממה עד אימרת חזיית המלמלה הלבנה שלה. היה לה פירסינג בפופיק. (או שמא זה רק היה נדמה לי) חזרתי לסלון.

הרהיט הכי יפה בסלון הקצת ספרטני של יונתן זה הבר - עתיק ומעוצב מעץ אלון - שירש מסבו ועובר איתו מדירה לדירה. יונתן קם, ניגש לבר ופתח אותו. שורה של בקבוקים מפוארים וממושמעים כחיילים הציצו מתוכו.

בא לך ויסקי? שאל אותי בנון שלנטיות.

השתגעת? רצים מחר

בקטנה. נו מה קרה לך?

נכנעתי.

שלף מהבר וויסקי גלנמורנג'י ש"התיישן בחביות מעץ מדריה" (כך דיווח לי), שלף שתי כוסות מזג לי אחת וגם לעצמו. לחיי הריצה בירכנו והחלקנו את הוויסקי לגרון. יונתן שם ביטלס.

הוספתי עוד סיכת ביטחון למספר הרץ שלי. כבר היו שתיים לא בטוח שגב החולצה לא התחבר לחזית. חזרתי למרפסת. יונתן חזר לטלפון. הבחורה הזדקפה לשנייה לסייע לבחור, הזקוף גם הוא מן הסתם, להסיר ממנה את ה'מקרוני'. אני זקוק לעוד כוסית. חזרתי לסלון לחבר את סיכת הביטחון השלישית ולשלוף את בגדי הריצה מהתיק. יונתן לא היה מודע לדרמה. תל אביבים כנראה כבר לא מתרגשים מכאלו. הוא מזג עוד קצת מהמשקה הענברי לי ולו תוך שיחה פיננסית ערה בסלולר. העפתי מבט החוצה, החזייה נשרה לרצפה. חטפתי חום. חום תל-אביבי. הורקתי את הוויסקי השני לקרביי. שלפתי את מכנסיי הטייץ מהתיק, את נעליי הריצה, הגרביים, בלעתי כמוסת מלח כהכנה לחום המחר. העפתי מבט לחוץ. ראשי היה סחרחר קלות. העניינים שם התחממו.

יונתן סיים את השיחה בהוראה לאקונית לשפופרת. "מחר בבוקר אני רץ חצי מרתון, תסתדרו שעתיים בלעדיי". אחר כך הביט לעברי במבט חצי מחויך "עבדים! עבדים היינו לפרעה בתל-אביב". קם וסגר את דלת ההזזה של המרפסת. "חם, אדליק מזגן", אמר באדישות. באמת היה חם. רעיון טוב היתממתי. חזרתי ללוגיסטיקה של ריצת הבוקר הצפויה. נרגעתי בכוסית שלישית של וויסקי (יונתן הציע שאנסה גם את הוויסקי "Paddy") אחר כך פניתי לישון בחדר הנעים שהקצה לי.

שנים שלא ישנתי בתל-אביב. ביליתי בה לא מעט, רצתי בה המון, אבל תמיד שבתי בסופו של יום לביתי הכפרי ונרדמתי לקולותיו נטולי ההשראה של הכפר - שקט מוחלט. המקסימום זה קולות רחוקים של צרצרים וציקדות. בתל-אביב אתה נרדם לניחוחות של וויסקי ולצלילי קולות אמיתיים - מכוניות נוסעות, צעקות של עוברי האורח ואולי גם גניחות אוהבים.

ישנתי כמו בול עץ.

והייתה גם ריצה לחצי מרתון בבוקר מוקדם. באנו, רצנו, נהננו. היה חם.

ואם רצתי קצת בזיגזג זה רק בגלל שכל רצה שראיתי נראתה כשכנה בגופיית הספגטי (או המקרוני) השחורה.

(יוסי ריבלין)