מרוץ הר ועמק-מרוץ מעולם אחר

תודה קובי על שנזקקת לנהג מלווה ובכך היתה גם לי הזכות להשתתף באירוע מדהים זה !
היות שאני חוזרת לאימונים לאחר מספר חודשי מנוחה ( לשם מילוי מצברים ) סרבתי לכל הזמנה להשתתף כרצה.
(מה עוד שכל המרוץ הזה נשמע לי הזוי לחלוטין ובלתי ניתן להפקה ברמה נאותה...)
אך ככול שהמרוץ התקרב ויותר ויותר אנשים התחילו לדבר עליו התמלאתי קנאה ותחושת החמצה..
ואז כמו מהשמים נפלה עלי ההודעה של קובי בפורום.אחרי 24 שעות כאשר עדין לא נמצא לו נהג ידעתי שזו
חייבת להיות אני...
כמובן שלצורך המשימה גויסו גם המלוות שלי ( אמי מרים וליאל ביתי-ששמחות תמיד להצטרף לכל משימה מוטרפת שאני מציעה).
כמובן שהן קיבלו תדריך בטחוני לפני המשימה.זה לא סתם יום טיול בנופי הגולן והגליל.אלא יום שגיבוש לסירת מובחרת הוא
פיקניק לידו.
הגענו לבית של קובי ב4:30 בקרית טבעון.עברנו לאוטו של קובי והתחלתי לנהוג. אוטו חזק וטוב אך ישן ועם הילוכים !.כל היום התפללתי שקובי לא יחטוף מכת חום ושהאוטו יחזיק מעמד ולא ינסה להתאבד מרוב חום.
הגענו לקלעת נמרוד לפני 7 בבוקר.היה קריר ונעים ללא שום רמז קל לגיהנום שצפוי להגיע בהמשך.כבר בשטח הזינוק הבנתי את גודל האירוע ורמת ההפקה של החברה מתמרת. שער הזינוק ניצל את כל יופיו של הטבע בסביבתו וגרם לי לצמרמורת של התרגשות (ועוד תפילה קטנה לשלומם של כל הרצים).
ירון בן הזוג של קובי זינק ב-8 ואנחנו נסענו לאיזור גשר הפקק.כעבור מספר שעות אפילו בצל נעשה חם ומחניק.רק בתוך מי הירדן ניתן היה להירגע ולהתקרר.
סוף סוף הגיע תורו של קובי.קיבלתי הסברים על איך למלות את שקית המילוי של התרמיל ( בתור רצה מפונקת שרצה ריצות ארוכות בצמוד למאמן -מושיטים את היד ובקבוק המים מופיע שם....כך שזו הפעם הראשונה שראיתי תרמיל מים ...).
קובי נפגש למשך מספר שניות עם ירון ,שמספר שהחום נוראי ולרוץ לאט לאט.ירון נראה כמו אחרי 100 קמ ולא 44.החששות מתחילים להצטבר...
קובי מזנק אני רצה איתו כמה מאות מטרים ואז חוזרת לאוטו.אנחנו נוסעות לתחנה הבאה.החום מטורף אני רצה חצי קמ מהתחנה ושם פוגשת את קובי .אנחנו רצים ביחד ורשמים בתחנה תוך כדי ריצה וממשיכים. לאחר כ600מ אני חוזרת לאוטו.נסיעה ארוכה לתחנה הבאה מחייבת נהיגה אגרסיבית ומהירה . אחכ התנצלתי לפני אחד הצוותים שנסע אחרי.אך כדי להגיע בזמן לא היתה ברירה. אני ממקמת את המלוות מתחת לעץ קטן ורצה לקראת קובי. אחרי כ1.2 קמ אנחנו ניפגשים ורצים לתחנה .רק מלרוץ מספר מועט של קמ אני נגמרת מהחום אין לי מושג איך קובי מצליח לשאת את זה ללא הפסקה.בתחנה בכרכום קובי עוצר אני ממלאת את השקית ומתחילים שוב לרוץ.אחרי קצת יותר מקמ אני חוזרת לאוטו ונוסעים לכפר נחום.נקודת 23קמ.התברברות קטנה בדרך שוב התמקמות ואני רצה.אחרי פחות מחצי קמ אני מגיע לקובי שבשלב הזה נראה גמור לחלוטין.ריצה הליכה לתחנה רישום וקובי מתישב באפיסת כוחות. מכל עבר קבוצות מציעות לו אוכל ושתיה. בכלל לאורך כל היום אנחנו פוגשים המון קבוצות.מכוניות נכנסות ויוצאות מתחנות.המחזה מעורר המון שמחה ואהבה.פסטיבל של אנשים שאוהבים לרוץ.קבוצות מתמקמות בתחנות מחכות לרץ שלהם ועד שהוא מגיע אוכלים מדברים עוזרים אחד לשני, פשוט מחמם את הלב . ובכל תחנה צוות מקסים של המרוץ מקדם את פניך.
אחרי מספר דקות של מנוחה קובי אוסף את עצמו וחוזר לרוץ.אנחנו נוסעות לאתר ספיר. אני מורידה את הבנות בחוף חוקוק שיתרעננו להן בכינרת -הבת שלי לא מבינה למה אומרים שהכינרת מתיבשת היא ניראת לה כל כך גדולה ....נו לך ותסביר למה כאשר אנחנו מסתכלים על הכינרת בא לנו ליבכות ...
חוזרת לתחנה ורצה לקראת קובי.בכל פעם שאני יוצאת לריצה בכיוון השני רכבי סיור של המארגנים עוצרים אותי לוודא שלא התבלבלתי...אני נדהמת מרמת האירגון.
קובי ממשיך במאבק בחום בגבורה.מגיעים לתחנה אני נוסעת לחוף למלות עוד מים.קובי אמור לחכות אך בסוף מתחרט ומתחיל לרוץ.אני קצת בפניקה מקווה שאכן הוא רץ לתחנה הבאה.אנחנו מחליטות לינסוע לשם.לאחר 20 דקות הוא מתקשר מטלפון סלולרי של רכב מלווה של המארגנים (המלאכים האלו פשוט בכל מקום...).אני נרגעת וממשיכה לכלנית.
בשלב הזה כבר היה ברור שקובי יסיים את החצי הראשון אך אני משתדלת להיות כל הזמן עם היד על הדופק כדי לוודא שהוא לא יזיק לעצמו בריאותית.אני רצה לכיוונו מגיעה 3 קמ מהתחנה.אין ספק שזהו החלק הכי אכזרי של המירוץ עליות מטורפות.3 קמ אני מקשקשת לו בשכל מספרת לו סיפורים העיקר שלו נפסיק ונמשיך בדרך (כאשר לי קשה ומישהו לידי רץ בקלילות ומדבר בא לי לחנוק אותו אך לרוב זה הפיתרון הטוב ביותר כדי להעביר את הקושי פשוט לא לחשוב עליו).
מכלנית קובי ממשיך לשביל הגבעה ביחד עם גבי -חצי מזוג אחר שגם הוא כמו קובי הותש מאש הגיהנום של השעות האחרונות.אני מגיעה אליהם קילומטר לסיום ומעודדת אותם שהעליה המטורפת עוד מעט נגמרת.100 מ לסיום קובי בפרץ של תחרותיות מתחרה בגבי בספרינט לסיום הם מגיעים ביחד. אנחנו פוגשים את ירון עדין עייף ומותש אך נחוש להמשיך את המסע עד הסוף.
תחושת ההישג והאושר הם מאוד מוגבלים היות שזו רק חצי הדרך.מוזר וקשה לי להחזיר את קובי הביתה ולדעת שעוד מספר שעות הוא צריך לזנק לקטע הבא. אך אני יודעת שיש לו נהג מלוה ועוד בחור משוגע שיגיע לרוץ איתו כך שהוא בידיים טובות.
אנחנו חוזרים לקרית טבעון אל אישה מודאגת (בצדק) אך תומכת. בן שכבר נרדם ושתי מלאכיות קטנות ששמחות לראות את אבא.

לפני מספר שנים לאחר תחרות מאוד לא מוצלחת באתי לעזרתה של רצה אחרת ועודדתי אותה.ואז מישהו לא חכם במיוחד אמר לי -שאני יותר טובה בלעודד מאשר לרוץ. אולי זה נכון אך אני גאה בדרך בא אני הולכת.כל תחרות בשבילי היא קודם כל כמו מפגש משפחתי.כיף לי כל פעם מחדש לפגוש את כל הרצים.להתחבק ולקשקש ולהנות מהמפגש.אני גרועה בלזכור שמות אך תמיד שמחה לדבר עם כולם.זה לא פוגם בעיני בתחרותיות.תוך כדי ריצה כאשר אני רוצה אני יכולה להוציא מעצמי כוחות של פייטריות.ללא כל קשר לזה שקודם הייתי נחמדה וחייכתי ודברתי אם רצים אחרים. בעיני זה לא שווה להיות סנובית או " מופנמת" . המעמד בעיני מחייב כל אחת ואחד להשרות אווירה טובה. אי אפשר להנות באמת מההישגים אם אין את כל "המשפחה המורחבת" שתהיה גאה בך.
חבל שלו יכולתי להגיע לסיום בתמרת אני בטוחה שהיתה שם חגיגה.
כל הכבוד לכל הרצים המלווים המתנדבים והמארגנים.זו היתה חגיגה לעיניים ולנשמה.
נתראה בשנה הבאה...