מרתון ראשון- כמו חיה פצועה, אבל חיה...

צילם: אליעזר רוזן

באפריל 2008 לכבוד יום הולדתי ה-36 החלטתי שאני רוצה לרוץ מרתון. בטבריה. כבר היו מאחוריי כמה שנות ריצה, שני חצאי מרתון (בית שאן 2007 וירושלים 2008) והחלטתי להכנס למגרש של הגדולים. מצאתי מאמן- אליעזר רוזן ממועדון "רצי חיפה", וכבר אחרי שבוע, בשל ברכיים דפוקות מהיסוד, נפצעתי במירוץ הקפת התבור והושבתתי לחודש וחצי עם שחיקה/עומס יתר בברך שמאל. לאחר ההחלמה, פחות או יותר, התחלנו להתאמן ברצינות- תכנית אימון און-ליין משולבת באימון חד שבועי עם הקבוצה, והריצה, שכבר שנים היא אהבה גדולה אצלי, הפכה לאהבת חיי.
חלפו השבועות, תכנית האימונים לקחה בחשבון את מצבן העדין של הברכיים שלי, ובסוף נובמבר רצתי 40 ק"מ בזמן של 3:28 שעות. הצפי היה, על פי אותה ריצה, לסיים מרתון בזמן של כ-3:40.
ואז הגיע חצי מרתון בית שאן. 1:40, מקום 2 בקטגוריה, וכאבים איומים אחרי התחרות בצד של ברך ימין. דלקת ב-ITB. אושר גדול, גביע יקר, ברך כלבה.
מאז לא הצלחתי לרוץ כמעט. בכל פעם נחתי מספר ימים, ניסיתי שוב לרוץ, אך הכאבים תקפו ללא רחם.
יצאנו לריצה מסכמת 18 ימים לפני המרתון. כבר בקילומטר החמישי הופיעו כאבים שהלכו והתגברו, עד שבקילומטר ה-18 עצרתי, בוכה וכואבת ומדוכאת עד עמקי נשמתי.
במהלך החודש האחרון ביליתי אצל אורטופדים, פיזיותרפיסט, אימוני אקווה ג'וגינג ואופניים, הגעתי לתהומות של דכאון וייאוש. חולת שליטה כמוני לא מוכנה להשלים עם העובדה שלברכיים שלה יש רצונות משלהן. אחרי התלבטויות רבות לקחתי זריקת קורטיזון שלא הועילה. 6 ימים לפני המרתון יצאתי לריצת נסיון, במהלכה הופיע כאב קטן שלא התפתח לשום מקום לאורך 5 ק"מ. בעצה אחת עם הרופא, הפיזיותרפיסט, המאמן ובן הזוג, החלטתי להמר על כל הקופה ולזנק במרתון, ולהתפלל לאלוהי הברכיים.
את יעד התוצאה זנחתי לחלוטין, התפללתי רק לסיים בריצה ובחיוך ולא בזחילה ובבכי.
הרצים מהחוף, מהרכס ומהקבוצה, עודדו ותמכו. בשלושת הימים שקדמו למרתון התרגשתי עד כדי נדודי שינה ומתח נורא.
ביום רביעי נסעתי עם רצים נוספים לטבריה, ואת הלילה במלון העברתי סוף סוף בשינה רגועה יחסית (יקיצה באחת ורבע בלילה למשך חצי שעה היא כסף קטן...).
תכננתי, במצבי העגום, להיצמד לפייסר של 3:45 ולנסות להתמיד בקצב שלו.
לקראת הזינוק חיפשתי אותו, לא מצאתי. שלמה מבית הלוחם, שהכרתי בחוף לא מזמן, הציע שארוץ בקצב שלו- הוא תכנן לרוץ בקצב של 3:50. יצאנו יחד לדרך. הייתי כל כך רעבה לריצה. כבר בקילומטר הראשון הברך הרימה לי להנחתה- הופיע כאב בצדי הברך הימנית, בעוצמה בינונית, שמדי פעם התעצם. בכל פעם שהכאב גבר, אגרפתי את כף היד, התרכזתי באגרוף, נתתי למוסיקה באוזניות לשטוף אותי, הסתכלתי על הנוף המרהיב של הכנרת וההרים וחשבתי על כל המסיבות והפסטיבלים שביליתי בהם בריקודים במשך שעות ארוכות ומלהיבות בשנה האחרונה בחופי הכנרת. שלמה עודד אותי, לקח מים ואיזוטוני בשבילי, חילק הוראות הפעלה בדרך, והיה בבחינת מלאך מושיע. בנקודת הסיבוב הופתעתי ושמחתי לפגוש את בן זוגי, שהציע מתוקים (לא לקחתי) וליווה אותנו בריצה כמה עשרות מטרים. כשהגעתי לחצי הדרך כבר ידעתי שאני מסיימת ויהי מה (או כמו שאומרים בני דודנו: "ראס בין עינכ..."). הכאבים ליוו אותי לאורך כל הדרך, אפילו שחררתי איזו צעקה מתישהו. שלמה אמר לי בקילומטר ה-25 בערך להיצמד לרץ אחר, שלבש מכנסיים כתומים, מפני שהוא רץ בקצב טוב. הגברתי קצב והתקרבתי לכתום המכנסיים, התיישבתי לו על הזנב, והוא לא ממש התלונן. בשלב מסויים אמר לי שהוא רוצה לסיים לפניי, אמרתי לו שאני רוצה לסיים בכלל. מתישהו עברתי גם אותו, נדמה לי שהוא נפצע. לא הבטתי בשעון לאורך כל הדרך. הקפדתי לשתות משקה איזוטוני בכל תחנה, חבר המתין לי עם תמרים בקילומטר ה-32, ולפתע בקילומטר ה-35 נעלם כמעט לחלוטין הכאב בברך. הרגשתי כמו חיה פצועה- אבל חיה. פתאום התמלאתי כח רב, התחלתי לעקוף רצים, הקילומטרים עברו להם בלי קושי מיוחד. בשני הקילומטרים האחרונים כבר הורגשה עייפות, אבל לא בלתי נסבלת. קריאות העידוד של הרצים בדרך ושל המעודדים בצדי הכביש עשו את שלהן. חייכתי כמעט כל הדרך. סיימתי בזמן של 3:41:49, כמעט הזמן שתכננתי ללא הפציעה. מקום 5 בקטגוריה. את הפייסר של 3:45 לא מצאתי, בסוף הבנתי למה.
אליעזר המאמן ליווה אותי בסוף המסלול, לא מאמין למראה עיניו, מאושר לא פחות ממני.
עשיתי זאת עם כל הכאב, למרות שלא רצתי כמעט בחודש האחרון. האושר בלתי נתפס. ההיי מטורף.
הבת הקטנה שלי ציפתה למדליה. כבר לפני שבוע היא שאלה: "אמא, מתי את מביאה לי מדליה חדשה?" והבטחתי לה שעוד מעט. קיימתי.