מתחיל ב 5:45 וגומר בטיפול נימרץ.

הסיפורים תמיד היו שם וכמותם גם הסרטים,תמיד חשבתי שכל עוד הסרט הוא לא שלי טוב לדעת אבל יותר טוב לשכוח. היום ,חמישה ימים אחרי חזרתי משם ,מהמקום הכל כך לא מוכר,נבחי התת מודע שלי,בו בילתי לפחות7 שעות, אני מוכן לספר את הסיפור שלי ,הכל כך טראומתי ,שבטח יהפוך לעוד אחד מניי רבים בשביל רובכם אבל בשבילי , הוא קועקע עמוק ,כמו נחרט בחדר הזיכרון ,המקום שאנחנו כולנו יודעים שאיו מוצא ממנו ,שאין אפשרות למחוק אותו ולו בעבור כל הון שבעולם.

הכל מאוד בוהק ,חם לי ואני מרגיש לא בידיוק כמו ב 30 ק"מ הקודמים, המסלול הפך בטון ,הכל כל כך חשוף ואין טיפה קטנה של צל. אני מנסה שלא לחשוב על כלום,רץ לי באוטומט. אמיר פותח פער ואני מתחיל להבין שהקצב יורד.אני חושב שבקטע הזה שמאחורי רידינג ושדה דב יש משהו בעייתי ,אומנם הים נימצא שם אבל הלחות ,החום והחשיפה גורמים לך להתחיל לבעבע,רמות הקרינה גבוהות ואני מתחיל לאבד פוקוס,כל הזמן חושב איזה מזל ששגיא מדרבן אותי ושעוד ממש מעט אפגוש את תובל ואיתי ושהכל יהיה יותר טוב.

עוד כמה ק"מ עוברים , קשה לי,חם לי ותחנת השתיה ב 34 נותנת לי איזון, קול נישמע מהתחנה,אוי ,איזה כיף לשמוע את גווין:אחותך נימצאת שם, בעוד 2 ק"מ,תחזיק מעמד...והינה אני חזרה בקצב וניראה שהכל הולך לפי התוכנית. כמה ק"מ עוברים והחברה של "רצים קדימה",תובל ואיתי, ממתינים לי מעבר לפינה, אני חושב לעצמי , איזה כיף שיש לי כאלה חברים טובים.עוד קצת והינה רוי,האחת והיחידה ממתינה לי ,מוכנה לכבוש את 7 הק"מ האחרונים יחד איתי ,"נחצה את הקו ביחד" היא אומרת ,שם ממתינה קושי שלי וההורים.אנחנו כבר קבוצה לא קטנה וכולם רוצים שאחצה את הקו וכולם כניראה לא כל כך שמים לב שאני ,כל כך חזק בד"כ,כל כך בכושר ,זה שתמיד כל כך טוב באימונים,מתחיל לאותת ,לסמן ,לזעוק בשקט בקל חרישי ,שמהו בטח לא בסדר איתי.

אני יודע שמשהו לא בסדר,אני מרגיש מזגזג מצד לצד אפילו שהדרך רחבה,איתי שואל שאלות מאוד רלוונטיות שמוציאות אותי מדעתי ,אני מבקש כל הזמן שקט - חבר'ה! זהו הסימן הראשון ,תקשיבו לי - על תעברו על התנהגות לא סבירה לסדר היום.

נכון , כניראה שהגעתי אל הקיר אבל המוח יותר חזק מהכח ואני ממשיך , לא מפסיק, עד הסוף ויהי מה! איתי ממשיך בשאלות ,רוצה ג'ל ,רוצה מים,אולי איזה איזוטון? ואני בשלי ,לפעמים לוקח לפעמים לא אבל מה שכן זה מוציא אותי מדעתי ואני מאבד את שלוותי אפילו איפושהו כועס ואולי כועס על עצמי? שכן על מה אני בידיוק כועס ,אני לא יודע ,אולי אני מתחיל להשתגע?

בשלב מסיום בערך בק"מ ה 40 אני רוצה לשים לזה קץ,רוצה לעצור,אבל שגיא לא נותן מנוח,"זה לא הזמן ,תן הכל ,אתה חייב ,אתה אוטוטו מסיים...."בום! פה מגיעה כניראה הטעות השניה שלי, אני מאיץ,נותן גז של החיים וחושב שהסוף מעבר לפינה. טעיתי ,הסוף היה עוד רחוק,ובטח שלא הייתי צריך להאיץ...אני שומע את עצמי מתנשף ,כולם שומעים אותי ,אני מתחיל לאבד את זה,כניראה היפר-ונטילציה נוראית,הרבה רוק,אני מרייר כמו בולדוג...עוקף מספר רצים שמסתכלים עליי בהשתהות. אוי מה זה? חלפתי על פני שלט שמציין את הק"מ ה 41 ,אני לא מאמין שיש לי עוד כל כך הרבה...OMG. ממשיך לרוץ ,מכבה את התאורה,זהו ,העיניים סגורות ואני כבר לא מרגיש כלום,עוד קצת קולות ,עוד קצת ,עוד קצת וזהו.

אז מה היה לנו פה:כעס לא מוסבר,זיגזוג,איבוד שיווי מישקל,הרבה רוק ,ריר והקצפה ומאוד חשוב ,חברים מאוד טובים שכניראה לא כל כך מודעים לסימנים.

אני בטוח שאין סימן מובהק ,אני בטוח שהייתי מאוד כועס על מי שהיה עוצר אותי בכוח ,לא רצתי עם מד דופק, אבל כניראה שספק אם הייתי רואה את ה 210 הייתי עוצר.

אור ,הרבה אור לבן ,צפצופים רבים ,פוקח את עיניי ,הכל מאוד מטושטש אני רואה את בוהק הפלורוסנט של חדר טיפול נמרץ ושומע קול ,קול מרחוק, תומר אתה מזהה אותי....כן זו עדי אשתי שגרמתי לה לאבד לפחות שנה אחת מהחיים...התעוררתי אחרי 7 שעות בהן הייתי מורדם ומונשם לאחר שהובחנתי כסובל ממכת חום חמורה מאוד.

הסוף שלי הוא סוף טוב,החברים שלי למרבה המזל תפסו אותי בדקה ה 91 והריצו אותי את ה 100 מטר האחרונים ישר אל אוהל הטיפולים של איכילוב שמזל ,פשוט מזל גדול ,שהצוות הכל כך מיומן בראשו מנהל מחלקת המיון של בית החולים היה שם לתת לי את העזרה שככל הניראה הצילה את חיי.

התאמנתי חזק, חודשים של אימונים,התיעצתי,עם טובי המומחים,וכניראה שאין פתרון קסם רק לקרוא ולנסות שלא לחטוא בחטא ההיבריס

למרות שחציתי את הפיניש ליין המסר צריך להיות מאוד ברור - אל לנו לאבד את הדעת,צרכים להיות קשובים לגוף ואם יש חבר'ה שרצים איתנו אז יעזור אם ישימו לב לכל הסימנים שמניתי - הם ובטח עוד אחרים יכולים בסופו של דבר להיות מצילי חיים!

הוספת הערה

כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!

Join שוונגנט

הערה מ- Tomer Weinstein בתאריך: מאי 23, 2010 בשעה: 11:25pm: למכת החום שלי אין קשר להתייבשות. הבדיקות הראשוניות הראו כי איני סובל מהתייבשות וכ"וכ רמת המלחים והסוכרים בדם הייתה מאוזנת.ממליץ ליקרוא את אשר כתב גווין על מכת חום
לגביי השאלה השנייה - קשה לי לומר שכן הכל קרה לקראת הסוף בשלב שמאוד קשה מנטאלית לעבור להליכה.
אני חושב שבכל מיקרה תמיד צריך לזכור שהתוצאה הסופית יכולה להיות הרת גורל לעומת "התוצאה" שבעצם אין לה כל חשיבות פרט להרגשת מיצוי עצמי עצומה שמתפוגגת מאוד מהר ונישאר רק מספר שתמיד צריך לעבוד יותר קשה בשביל שפר אותו :o). אני לא חושב שצריך לתרגם כל בחילה או קושי למכת חום אבל בהחלט לחפש מתאם בין מספר גורמים שונים ולהסיק לפיהם ( למשל דופק גבוה יותר משמעותית וגם צבע עור סמוק וגם זיגזוג וגם בחילה או הקאה וגם גניחות או נשימה כבדה ,כל אלה יחד או מספר תכונות לחוד עלולים להביא אותי למסקנה ....).

תומר

הערה מ- רוני הירשפרונג בתאריך: מאי 23, 2010 בשעה: 1:31pm: כל הכבוד על הכתיבה הכנה.
משמח לשמוע שזה נגמר טוב, אל תרתע ממרתון בעתיד - אולי במקום קריר יותר.

שאלה אינפורמטיבית, האם לדעתך שתית צעט מידי ?
האם בדיעבד היה דבר מה שהיית עושה אחרת ?

רוני

הערה מ- יוסי רובננקו בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 6:16pm: השארת אותי ללא מילים וללא ספק השארת משקעים ותובנות חשובות ביותר . אני חושב שעצם השיתוף הזה יש בו תרומה אדירה לקהילת הספורטאים .

המון תודה , תהייה בריא במהירה ותחזור למסלול :-)

הערה מ- Tomer G בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 12:36pm: תודה על הפוסט המרגש.

המרחק בין התופעות "הנורמליות" בסוף ריצה קשה לסימנים של מכת חום הוא קטן כל כך, וקצב ההתפתחות מהיר כל כך שלעיתים קרובות מדי אף אחד לא יספיק לזהות את הסימנים לפני איבוד ההכרה.

והכי חשוב שאתה, שאתה כאן איתנו לספר את הסיפור. עוד כמה דקות והסוף היה עלול להיות אחר

הערה מ- sivan dahary בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 12:15pm: הי תומר,שמעתי את הסיפור שלך מאחותך רוי (עובדות יחד) וזה פשוט מצמרר...!!!!!!!!!
ועכשיו לקרוא את זה ממקור ראשון זה פשוט מפחיד !
לפי סיפורים,אני שומעת שאתה חזק אז שתזכה להמון בריאות!!!!!!!

הערה מ- chen weinstein בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 11:12am: בן דוד!

קשה לקרוא וקשה היה לשמוע את הדווחים עליך בזמן אמת.
כמה טוב היה לראות אותך ער אחרי 10 שעות ולדעת שהכל בסדר
הבריאות מעל לכל

הערה מ- revital canning בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 9:52am: אח שלי!!!
החויה שאתה עברת היתה טראומטית ובשבילי לא פחות! כשאני משחזרת את 300 מ' האחרונים איתך בעודך מדדה לצידי ,מתנשם בכבדות, מחוסר הכרה, לא אשכח - כל הסימנים היו שם ולא עצרתי אותך... אני כולי מצומררת כשאני חושבת שהכל היה יכול להיסתיים אחרת .... אני שמחה שהיום אתה יכול לכתוב את הסיפור שלך ,להפיק את הלקחים ולחייך. אני אוהבת אותך, אחותך

הערה מ- שי שגב בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 8:46am: תומר,
המון בריאות.
אני בטוח שתוכל לחזור לרוץ בקרוב.
יהיו עוד מרתונים טובים בהרבה.
שי

הערה מ- קובי בתאריך: מאי 20, 2010 בשעה: 7:07am: תומר שלום
הפוסט שלך מאוד מרגש,לפעמים אנחנו ננעלים על מטרה ומפספסים את כל תמרורי האזהרה בדרך עליה.אני מאחל לך בריאות והחלמה מהירה.

RSS

ברוכים הבאים ל-שוונגנט

הצטרף\י
או הכנס\י למערכת

| הקמה ייעוץ ותפעול על ידי ר.ב.ד אינטראקטיב | דווחו על בעיה | Terms of Service