רשת חברתית לאוהבי ספורט וסגנון חיים
מירוץ ה - 10 ק"מ שלי . . .
מרוץ העשרה קילומטרים יוצא לדרך, אני באמצע דבוקה של אלפי אנשים בחולצה כתומה. כשאני עובר את קו ההתחלה, אני יודע שהצ'יפ בנעל התחיל את פעולתו, הרגליים שלי את פעולתן והזיכרון יחד איתן. שדרות רוטשילד נפרשות בפניי והזיכרון מחזיר אותי ליער להב, לפני 17 שנים, נער חדור מוטיבציה מלהבים שכל שאיפתו להתקבל לסיירת מטכ"ל. אני נזכר בריצות עם האבנים בתרמיל, בנחישות ההיא ובאמונה שאצליח.
הריצה במרחבי תל-אביב ממשיכה והדבוקה הולכת ומתפזרת, כבר יש יותר רווחים בין אחד לשני. הזיכרון מוביל לריצה שונה, ריצת הבריחה שלי מהבית כשגילו לי בעיה בוושט שדרשה ניתוח מורכב , כשהסתבר לי שלא אוכל להיות קרבי. הנחישות ניצחה, סיימתי את הגיבוש, אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות לגביי. כשהרופא הודיע לי שמורידים לי את הפרופיל, כל מה שיכולתי הוא לרוץ, לברוח מהאמת שבאותו רגע הייתה כואבת כל כך.
נכנסים לאלנבי, כל הרחוב פתוח לפנינו, ריק ממכוניות, נוצץ באור בוקר, אני מרגיש מלך העולם או לפחות מלך לרגע בתל אביב. התחושה הזו שהרחוב נפרש לפניי זורקת אותי 7 שנים אחורה לתחושת החופש שחשתי בכל פעם שטסתי במצנח רחיפה. באותם ימים הייתי בחור צעיר שחי בתל-אביב, עובד כמו מטורף וחי בלי הפסקה את העיר הגדולה. בשבתות הייתי לוקח את המצנח שלי, יוצא מהעיר, ממריא ומסתכל על הכל מלמעלה בשקט שמימי, נתון לחסדי הרוח.
אני מסתכל בשעון שלי ורואה שאני בקצב טוב אבל מגביר. אני חושב על הוריי שעומדים בקו הסיום ומחכים לראות אותי עובר אותו. הוריי שנאלצו לפני שש שנים לחזור בבהילות מטיול בחו"ל, כי בנם הצעיר נפל מאותו מצנח והוא במצב אנוש בבית חולים.
את הזיכרון הזה אני הודף, אני נותן למזג האוויר הנפלא ולעיר שאני חי בה כבר 14 שנים למשוך אותי למקום טוב, למקום של החלמה. אני, שהייתי תלוי בין חיים ומוות במשך ימים, שעברתי שיקום לא קל, שנמצא עד היום במעקב וטיפולים, יכול לעשות זאת, כי החיים עדיין רצים עבורי ואני רץ היום איתם.
הקהל שעומד בצידי הדרך מחזק אותי. אני מרגיש שהם רואים את החולצה הכתומה, את המאמץ המזכך, את הדבקות בתנועת הרגליים. עיניהם בודאי חולפות גם עליי, אבל אני חלק מרבים שבטח חולקים את התחושה הזאת. כאן ועכשיו אף אחד לא רואה את הצלקת שעל ראשי, אף אחד לא עוצר ושואל בנימוס אם מותר לשאול מה קרה לי, אף אחד לא יודע מה לא הייתי בצבא.
עוד קילומטר. אני מעיף את כל הזיכרונות ומתרכז ברגע הזה, במה שחשוב באמת. שני הבנים שלי עוד קטנים כדי להיות גאים בי, אבל אני גאה בעצמי עליהם וזה נותן לי כוח להגביר עוד, למרות התחושה שהגוף עייף. הכוח שבמחשבה עליהם גדול יותר מכל מגבלה פיזית.
אני עובר את קו הסיום, מניף ידיים לאוויר ומחפש את הוריי ואת אשתי. כשאני מוצא אותם אני צועק להם את התוצאה. היא לא אומרת להם כלום ולא ממש מעניינת אותם, הם רק שמחים שהגעתי אליהם בשלום. אני מנסה להסביר להם את הטירוף שמתחולל בי, אבל אשתי אומרת שאין צורך, האנדרנלין שזורם ממני והחיוך מביעים הכל.
כשאני לוקח את המדליה, אני מביט מסביב על כל החברים והחברות שלי שאני לא באמת מכיר אבל רצו איתי במרוץ תל-אביב ועברו כל אחד מהם את המרוץ האישי שלו או שלה. אני מבין שלא משנה מה כל אחד מאיתנו עבר ולא משנה מה הביא כל אחד מאיתנו הנה, ולא משנה מה התוצאה שעשינו, כולנו סיימנו חוויה שכאן ועכשיו ברגע הזה ממלאת אותנו בסיפוק אדיר.
אני תולה את המדליה על הצוואר, שותה מים וחושב שאני כבר לא אטוס יותר במצנח, וכבר לא אגיע לתוצאה של אותו נער בן 17 שרץ בחולות וכבר לא אהיה בסיירת מטכ"ל. אבל כרגע, יום שישי בבוקר בסיום המרוץ, אני מרגיש שאני מרחף, מאושר שעשיתי שיא אישי לתקופה זו של חיי ויותר מכל יודע שאני חלק מסיירת מובחרת, סיירת העשרה קילומטרים.
הריצה במרחבי תל-אביב ממשיכה והדבוקה הולכת ומתפזרת, כבר יש יותר רווחים בין אחד לשני. הזיכרון מוביל לריצה שונה, ריצת הבריחה שלי מהבית כשגילו לי בעיה בוושט שדרשה ניתוח מורכב , כשהסתבר לי שלא אוכל להיות קרבי. הנחישות ניצחה, סיימתי את הגיבוש, אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות לגביי. כשהרופא הודיע לי שמורידים לי את הפרופיל, כל מה שיכולתי הוא לרוץ, לברוח מהאמת שבאותו רגע הייתה כואבת כל כך.
נכנסים לאלנבי, כל הרחוב פתוח לפנינו, ריק ממכוניות, נוצץ באור בוקר, אני מרגיש מלך העולם או לפחות מלך לרגע בתל אביב. התחושה הזו שהרחוב נפרש לפניי זורקת אותי 7 שנים אחורה לתחושת החופש שחשתי בכל פעם שטסתי במצנח רחיפה. באותם ימים הייתי בחור צעיר שחי בתל-אביב, עובד כמו מטורף וחי בלי הפסקה את העיר הגדולה. בשבתות הייתי לוקח את המצנח שלי, יוצא מהעיר, ממריא ומסתכל על הכל מלמעלה בשקט שמימי, נתון לחסדי הרוח.
אני מסתכל בשעון שלי ורואה שאני בקצב טוב אבל מגביר. אני חושב על הוריי שעומדים בקו הסיום ומחכים לראות אותי עובר אותו. הוריי שנאלצו לפני שש שנים לחזור בבהילות מטיול בחו"ל, כי בנם הצעיר נפל מאותו מצנח והוא במצב אנוש בבית חולים.
את הזיכרון הזה אני הודף, אני נותן למזג האוויר הנפלא ולעיר שאני חי בה כבר 14 שנים למשוך אותי למקום טוב, למקום של החלמה. אני, שהייתי תלוי בין חיים ומוות במשך ימים, שעברתי שיקום לא קל, שנמצא עד היום במעקב וטיפולים, יכול לעשות זאת, כי החיים עדיין רצים עבורי ואני רץ היום איתם.
הקהל שעומד בצידי הדרך מחזק אותי. אני מרגיש שהם רואים את החולצה הכתומה, את המאמץ המזכך, את הדבקות בתנועת הרגליים. עיניהם בודאי חולפות גם עליי, אבל אני חלק מרבים שבטח חולקים את התחושה הזאת. כאן ועכשיו אף אחד לא רואה את הצלקת שעל ראשי, אף אחד לא עוצר ושואל בנימוס אם מותר לשאול מה קרה לי, אף אחד לא יודע מה לא הייתי בצבא.
עוד קילומטר. אני מעיף את כל הזיכרונות ומתרכז ברגע הזה, במה שחשוב באמת. שני הבנים שלי עוד קטנים כדי להיות גאים בי, אבל אני גאה בעצמי עליהם וזה נותן לי כוח להגביר עוד, למרות התחושה שהגוף עייף. הכוח שבמחשבה עליהם גדול יותר מכל מגבלה פיזית.
אני עובר את קו הסיום, מניף ידיים לאוויר ומחפש את הוריי ואת אשתי. כשאני מוצא אותם אני צועק להם את התוצאה. היא לא אומרת להם כלום ולא ממש מעניינת אותם, הם רק שמחים שהגעתי אליהם בשלום. אני מנסה להסביר להם את הטירוף שמתחולל בי, אבל אשתי אומרת שאין צורך, האנדרנלין שזורם ממני והחיוך מביעים הכל.
כשאני לוקח את המדליה, אני מביט מסביב על כל החברים והחברות שלי שאני לא באמת מכיר אבל רצו איתי במרוץ תל-אביב ועברו כל אחד מהם את המרוץ האישי שלו או שלה. אני מבין שלא משנה מה כל אחד מאיתנו עבר ולא משנה מה הביא כל אחד מאיתנו הנה, ולא משנה מה התוצאה שעשינו, כולנו סיימנו חוויה שכאן ועכשיו ברגע הזה ממלאת אותנו בסיפוק אדיר.
אני תולה את המדליה על הצוואר, שותה מים וחושב שאני כבר לא אטוס יותר במצנח, וכבר לא אגיע לתוצאה של אותו נער בן 17 שרץ בחולות וכבר לא אהיה בסיירת מטכ"ל. אבל כרגע, יום שישי בבוקר בסיום המרוץ, אני מרגיש שאני מרחף, מאושר שעשיתי שיא אישי לתקופה זו של חיי ויותר מכל יודע שאני חלק מסיירת מובחרת, סיירת העשרה קילומטרים.
Views: 46
הוספת הערה
-
הערה מ- devorri בתאריך: מאי 31, 2009 בשעה: 7:39pm -
מקסים, מרגש ומדהים! תענוג לקרוא אותך.
-
הערה מ- Moran בתאריך: מאי 26, 2009 בשעה: 10:59am -
גור,
איזה מרגש....
המון בהצלחה וכל הכבוד
מורן
-
הערה מ- אבי אשכנזי בתאריך: מאי 26, 2009 בשעה: 10:42am
-
גור אתה תותח, התרשמתי מאד מיכולת הריצה שלך (כשרצנו ביחד בהרצליה), והפתעת אותי עוד יותר עם יכולת הכתיבה שלך. כל הכבוד, תמשיך ככה.
-
הערה מ- אלון בתאריך: מאי 25, 2009 בשעה: 11:31am
-
יופי של סיפור,
ריגשת אותי
תודה לך גור
אני בטוח שעוד נפגש במרוצים הבאים.
אלון
-
הערה מ- Yaniv Benami בתאריך: מאי 25, 2009 בשעה: 9:00am
-
אכן סיפר מרגש שמשלב בתוכו עבר והווה אך גם עתיד.
גור היקר,
הצגת הקשיים בסיפורך וקל וחומר ההתגברות על קשיים אלה הנכתבים בצורה כל כך פשוטה ולכאורה אף נראים כך, רק מראים את גדולתך שלך ביכולת להתגבר עליהם.
מי יתן ותזכה להגשים עוד חלומות רבים ושיאים בחייך!
-
הערה מ- zeev talmi בתאריך: מאי 24, 2009 בשעה: 10:24pm
-
גור , גור ,
לא הייתי מודע שבין היתר ניכנתה ב- יכולת כתיבה מופלאה .
סיפור חיים מרגש , מלא אנושיות , עם מוסר השכל .
בסופו של דבר - למרות כל מה שעברת - נשארת עם
הדבר החשוב ביותר - מ ש פ ח ה .
מאחל לך שתדע עוד הרבה ימים נפלאים .
-
הערה מ- מושיק לרמן בתאריך: מאי 24, 2009 בשעה: 6:57pm
-
גור היקר,
כתיבה נפלאה, סיפור מרגש ומדהים, כל הכבוד !!!
אני גאה בך ובמוטיבציה של !!!
.
יישר כוח ובהצלחה בהמשך הדרך.
מחברך,
מושיק.
-
הערה מ- gu בתאריך: מאי 20, 2009 בשעה: 8:32am
-
איזה מרגש!!!
אפילו נדב פלדמן לא מגיע לכאלה רמות של כתיבה!!
שלך,
קוקי
-
הערה מ- gali בתאריך: מאי 19, 2009 בשעה: 11:33pm
-
גור היקר
מקסים, מקסים, מקסים
ריגש ,תמשיך בדרכך בהצלחה
גלי
-
הערה מ- esti ezer בתאריך: מאי 17, 2009 בשעה: 9:43pm -
בן דודי היקר,
צמרמורת חלפה בי עת קראתי את הבלוג..
נזכרתי באותם המאורעות שהיו וליבי נצבט (שמחה ועצב יחדיו)
כמו שכתבת חלפו להן השנים והפכת לבעל, לאבא ולנשמה טובה.
אני גאה בך ובפועלך!!!
יישר כוח
באהבה רבה
אסתי
© 2012 Created by Nir.
| הקמה ייעוץ ותפעול על ידי ר.ב.ד אינטראקטיב | דווחו על בעיה | Terms of Service
כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!
Join שוונגנט