אולטרא מרתון בארץ הקודש 2009 / גלעד קראוז

פרו-ספורט אולטרה מרתון קרב ובא. גלעד קראוז כותב על תחושותיו ומהלך אימוניו לקראת האירוע הגדול.
לרוץ אולטרא מרתון זה לא כמו מרתון...

רבים הדברים המשותפים לרצי האולטרא. לכן אני די משוכנע שרבים מהם היו חלק משיחה בדומה לבאה:
"מה חדש?"
- מתאמן לאולטרא מרתון.
"למרתון בטבריה?"
- בסבלנות אין קץ וכמו תוכי שב ומסביר, לא מרתון – אולטרא מרתון, וזה ברמות מנשה לא בטבריה.
"מה זה אולטרא מרתון?"
- זה יותר ארוך ממרתון, אתה יודע – 'אולטרא' זה יותר.
"כמה זה?"
- אמר בלב, מה זאת אומרת "כמה זה?", היום זה בזיל הזול, היום רק היום, אבל משיב בקול "80 ק"מ".
ואז מגיע מנעד רחב של תגובות:
"מה? אתה משוגע?"
"יש עוד פסיכים כמוך יש בארץ?"
"אתה בסדר?" מלווה בפנים מכורכמים הנחזים להיות מודאגים מעומק הלב.
"למה לך?".
"זה לא בריא".
והמשפט שתמיד עושה לי שמח:
"לֶמה אתה צריך אוטו?" – את זה, אחי כל פעם שואל, הוא פשוט חושב מעשית, שיותר חסכוני לא לשלם רשיון וביטוח, דלק, דוחו"ת חניה וכאלו.

כשחבר טוב שאל אותי למה, עניתי, "ככה".
גם החבר הוא אדם מאוד מעשי. בהיותו כזה, אמר לי כי זו התשובה היחידה ההגיונית שיכולתי לתת לו. כי אם הייתי אומר לו שזה בריא, היה מבטל זאת (הוא היה חוג"ד בצבא), אם הייתי אומר לו שזה כיף היה אומר שיש כיפים גדולים מאלו ולא זה המקום לפרטם. אם הייתי אומר לו שכדי להירגע, היה אומר שיש מרגיעים זולים יותר. כמו שאמרתי אדם מעשי.

אבל באמת, למה לאדם לרוץ כל כך הרבה (הרבה יחסית, שהרי בחו"ל אנשים רצים אלפי ק"מ במרוצים שונים ומשונים).
כמה מן התשובות יכולות להיות:
1. הריצה למרחקים, מעבר לאיפוס ואיזון מערכות גוף ונפש, שגם ריצה למרחקים בינוניים נותנת, מאפשרת סוג עמוק יותר או תדיר יותר של התבוננות פנימה, בלתי יזומה, כזו שפשוט מופיעה.
2. משהו בחוויה הפנימית משתנה, כשרצים מהבית לעיר או למקום אחר אליו רגילים להגיע ברכב. פתאום הדרך אחרת, הריחות אחרים וכן אפילו המקום אחר כשמגיעים אליו בריצה.
3. כי נפלה החלטה ויש תחושת השגיות למלאה.
4. יש גם עניין של אגו. נראה לי שניתן להודות בכך. די כיף לדעת (ואם מישהו שואל גם לספר) שרצתי מכאן לשם, מעיר כזו לעיר אחרת, מהמושב לים, מהבית למוסך, מהעבודה הביתה. זה די נחמד.
5. ריצה שכזו מוכיחה לרצים כמו גם לאנשים אחרים, שהכל אפשרי, אם רק רוצים. הכל תלוי ברצון והתמדה.
כמו שנאמר, גם נמלה עם רצון עז ומספיק התמדה, יכולה להזיז את הר תבור לשפלה.
ו... כמובן שהרשימה אינה ממצה.

כך או אחרת, כמו עוד כמאה (לפי הערכה של האולטרא הקודם) גם אני מתכנן ומתכונן לאולטרא הבא. האולטרא בארץ הקודש, של פרו-ספורט ובכינוי חיבה "האולטרא של קרן".
ולמי שלא מכיר קרן היא האישה שמאחורי המירוץ הנזכר, היא לא רק יוזמת אלא גם משתתפת.

"האולטרה של קרן"

כדי להימנע מפציעה, החלטתי כי לאור העומס הרב אוסיף יום מנוחה וכך נקבעה התוכנית לימי שני, שלישי, רביעי, שישי ושבת. כן צריך מנוחה לפני וגם אחרי המאמץ.
בימי שישי ושבת תכננתי את הריצות הארוכות כששיא התוכנית הוא שלושה שבועות של 140 ק"מ שבועיים. לצערי, עקב אימון יתר, סוף השבוע השלישי עבר ללא ריצה. מה שאומר שזה בדיוק הזמן לשפץ המדרסים ולהחליף נעליים שרק לפני פחות משלושה חודשים ו-960 ק"מ היו חדשות ומבהיקות.

לא מן הנמנע שאם הייתי משפץ את המדרס ומחליף נעליים 60 ק"מ לפני, לא היה מתחיל כאב / דלקת בגב כף הרגל. אבל חלב שנשפך לא ניתן להחזיר לבקבוק וכך גם לא ניתן, לא לעשות, את מה שכבר נעשה. נותר רק לעשות עם מה שיש את הכי טוב שאפשר :)

כך או אחרת עם שבוע שיא או בלי – הטייפר או בעברית הפחתה, הגיע. סוף שבוע של שתי ריצות בינוניות שאת השניה סיימתי בקו הסיום של מרוץ כפר סבא – רק מהצד ההפוך, פגשתי מספר מכרים, עם חלקם טבלתי במזרקה הקרירה של הקניון – אחלה מים, מביאים מזור באמצעות מסמוס החום.

היום כבר ריצה קלה וקצרה – 11 קצרה ק"מ בלבד, ללא תיק, ללא מים – לא נורא לא ריצה ארוכה, צ'יק צ'ק מגיעים הביתה. לפני שהריצה מתחילה היא כבר נגמרת, כך לפחות בהרגשה. אמנם לא לפני שבינות השיחים השתרבב לו נחל של ביוב בלתי נראה מבריכת החמצון. וכן, אני בפנים, כמה לא כיף, אבל לא נורא – מחשל, צריך לדעת להדחיק מחשבות מסוימות בריצה, תרגול מנטלי טוב וגם תרגול של רחיצת נעליים טובה עם סבון, אחר כך.

האולטרא מתקרב, זה הזמן לבדיקות אחרונות – לשים לב באילו גרביים היה הכי נוח לרוץ, לוודא שיש מספיק מהאוכל שנוסה תוך כדי ריצה.
להכין את התיק, לוודא שהכל תקין, לשחזר ולזכור אילו מקומות מועדים לשפשפות. עוד מעט כבר יעברו ההגיגים, לרשימות – מה לקחת לשטחי ההערכות. זמן לתכנן מה לאכול ומתי.

זמן לשקול באיזה קצב לפתוח – במיוחד לאחר שבספרו של נואקס Lore of Running, נמסרת עצת זהב מאחד רצי האולטרא הגדולים, "לרוץ את החצי הראשון 10 דקות לאט מהחצי השני".
זה גם הזמן לפנטז באיזה קצב לסיים. איך תהיה ההרגשה, בכל זאת, לי לפחות, יהיה זה המרחק הרב ביותר שעברתי בריצה אחת או לפחות ביום אחד, שהרי יהיו עצירות כאלו ואחרות.

כמו ריח הקיץ הממשמש ובא, גם אלחוש האולטרא מתחיל להיות הרבה יותר מורגש, הרגש משתנה, דברים רבים זזים הצידה, המיקוד מתחיל להיות צר יותר ויותר. כמו כשצוללים עמוק מדי והראייה הופכת למה שקוראים "ראיית מנהרה". פחות דברים מעניינים ומושכים, גם כאלו שבימים כתיקונם היו מבלבלים את הלב ומשמחים את העין. לא הפעם, לא עתה.

דבר אחד, כל הזמן נוקש ומקרקש ולעיתים סתם נח אך כל הזמן נוכח – הריצה הגדולה ב-27 בחודש מרס.

פרו-ספורט אולטרה מרתון 2009
תמונות פרו-ספורט אולטרה מרתון 2008

פרו-ספורט אולטרה 27 במרץ

מוזיקה של חבר, לחץ להשמעה