אולטרה 2010 - פחות אבל כואב

6.2.2010

4 שבועות למרוץ 100 הק"מ.

לאחרונה הדילמה הולכת ומעמיקה ונעשית קשה יותר ויותר. האימונים מתארכים ושעות ההיעדרות הולכות ומתרבות. הדבר מתחיל לגבות מחיר בבית והיחסים בשפל שמקשה עוד יותר על המיקוד במטרה. המטרה עצמה אינה ברורה לחלוטין פרט לעצם העובדה שב-5.3.2010 אני אעמוד על קו הזינוק בשעה 2:00 לפנות בוקר עם עוד 40 משוגעים לדבר ואנסה להשלים מסלול של 100 ק"מ.

האם אני אסיים?

לא יודע. לא בטוח שזה מה שחשוב.

העולם מתחלק ל-2 סוגי אנשים לאחרונה: לאלו שמכירים במגבלות שלהם וחיים בתוך הגבולות של עצמם ולכאלו שמנסים כל הזמן להרחיב את גבולותיהם.

לאחרונה אני בהתחבטות קשה בין הכרה בגבולות היכולת ובין פריצת הגבולות.

מצד אחד אם לא אסיים אוכל לומר כי הגבול שלי נמצא היכן שהוא באזור ה- 80 ק"מ שרצתי בשנה שעברה. ואם כן אסיים הבטחתי לא לנסות ולהרחיב את הגבול מעבר לכך. בשנה הבאה אני חוזר לטווחים ה"קצרים" של 10 ק"מ עד מרתון בשאיפה לשפר זמנים במקום מרחקים.

הריצה האיטית בקצב האולטרה גורמת לי להרגיש זקן ולא דינאמי וגמיש כפי שהייתי רוצה.

הגוף מגיב בינתיים באופן סביר למרות שפה ושם אותה תאונת דרכים מהעבר מרימה את ראשה המכוער. הלב חסין פחות.

הבקרים שבהם אני רץ במקום להיות עם הילדים, אימוני הערב שחוזרים מהם לבית ישן, התחרויות שגוזלות סופי שבוע. עוד מעט זה ייגמר ונתחיל לפצות את האישה והילדים.

הבוקר, ניר הקטן התעורר ב-3 בבוקר. ניצלתי את העובדה כדי להקדים ולצאת וכמובן להקדים ולחזור. הרבה זה לא עזר, עדיין קיבלתי את מבטי הכעס ומשפטי המחץ שאני מנסה להתמודד איתם בחנופה פה ושם.

כל היום חשבתי על הניסיון הכושל שלי להתאמן לטריאתלון והכניעה למגבלות הזמן החופשי. אולי הייתי צריך לוותר הפעם ולעשות 100 ק"מ בעוד כמה שנים שהילדים יגדלו ויהיה לי יותר זמן להתאמן. מצד שני אני לא מאמין שאי פעם באמת יהיה לי יותר זמן.

שבועיים לפני:

אז בעיקרון אני בטייפר (לא שאני מרגיש שי הבדל עם הקילומטרז' המזערי שעשיתי בלאו הכי).

בשישי עשיתי ריצה קלה בשטח של כ-24 ק"מ ובשבת (בעוד חבריי מטוגנים ע"י שמש קופחת במרוץ עין-גדי) החלטתי לעלות בדרך הישנה מנשר לעוספיא. את העלייה הזו לא עשיתי כבר זמן רב ולא היו לי ציפיות בעיקר בשל העובדה שהייתי קצת עייף מהאימון הקודם וגם כי החלטתי לא להשתולל לפני האולטרא. שתי העובדות לא מנעו ממני לטפס את העלייה בזמן שיא שעמד בפעם הראשונה מתחת ל-40 דקות.

השבוע שלפני:

בשבוע כזה ניתן ללמוד על ההבדל בין לבוא לעבודה ובין לבוא לעבוד. אני ממשיך להגיע בבוקר וללכת בערב אבל הראש כבר שם – ביער, בנקודת הזינוק, בשבילים, בעליות, בנחלים, ביום שאחרי....

לאחרונה עלתה לאוויר העולם פרסומת על 3 ילדים בפיג'מות שבורחים מהבית אל בית המלון שם מתארחים הוריהם ומבלים עם ההורים בשינה במיטה. משהו בי נצבט בכל פעם שהפרסומת הזו משודרת.

יום המרוץ:

יצאתי מהבית ב- 12:30 והגענו ממש לקראת התדרוך. מרוב שמיהרתי לזינוק כמעט שכחתי את רצועת הדופק. הגוף הרגיש טוב והקצב היה לפי התכנון (קבעתי לרוץ בכל שעה לפחות 8 ק"מ).

ההקפה הראשונה הסתיימה בבלבול ולהקפה השנייה יצאנו (אני ועוד 2 רצים) לכיוון הלא נכון בגלל טעות בסימון ולאחר כ-2 ק"מ חזרנו לאוהל. יצאנו שוב והפעם לכיוון הנכון. בק"מ ה-30 ממש אחרי חציית הכביש (לכיוון הטייפון) אני מועד על בור בקרקע ומסובב את קרסול שמאל. הרעש שמשמיעה הרצועה הנמתחת לא משאיר מקום לספק. הקרסול מתנפח תוך שניות. אני מהדק מעט את השרוכים ומשפשף את המקום. למרות שברור לי שלא אוכל לסיים את המרוץ אני מחליט לנסות להמשיך.

בחציית המים הקרובה (מפגש עם נחל השופט לפני עמק השלום) אני עוצר 2 דקות ומשרה את הרגל במים קרים וזה מקל במקצת. אני ממשיך ושומר על הקצב למרות הכאב שהולך ומתגבר. דווקא בעליות יותר קל. לקראת הקילומטר ה-50 הכאב כבר בלתי נסבל והקצב איטי מאוד (שם גם מתחילים לעקוף אותי כמה רצים ובינם קרן). אני מגיע לאוהל ומחליט לעצור – הגרמין מורה על 52.97 ק"מ.

הפרמדיק מבצע אבחון וחבישה אלסטית. אני אורז חפציי ומתחיל להתקדם לחניון בהמתנה לעדי חברי שיבוא לאסוף אותי הביתה. אנחנו משתהים ביער ב-3 נקודות שונות ומעודדים את הרצים השונים.

בסה"כ תחושה של החמצה – יכולתי לסיים ואפילו בתוצאה לא רעה בכלל. הגעתי ממש מוכן והגוף הגיב טוב. לא היה לי חשק לחגיגות הסופ"ש אז ביטלתי את ההזמנה למסעדה שתכננו.

שבת – יום אחרי:

בצילום לא נראה שבר.

הראש מתחיל לתכנן את היעד הבא – אולי 120 ב- M2V.

יום ראשון:

הכול יותר רגוע.

תחושת האכזבה פינתה את מקומה להכרה ב-2 אמיתות חשובות.

הראשונה, שלא נדרש לי להשלים 100 ק"מ כדי להוכיח לעצמי שאני יכול. פשוט היה לי קל ולא היה לי ספק שיכולתי גם אם אין לי חולצה שאומרת את זה.

השנייה, שאני כמו כולם עושה את זה כדי להוכיח לעצמי משהו וכדי לדחוף את עצמי מעבר לגבולות המוכרים. ללא ספק ריצה עם נקע לאורך 23 ק"מ דרש ממני מעל ומעבר. התמודדות עם הכאב הובילה אותי למחוזות חדשים של כוח רצון (גם אם תאמרו גובל בטירוף). גם חודורוב המשיך לשחק!