פחד גבהים

ברגע הראשון שירדתי מהמטוס ניסיתי להרגיש את האוויר. מיד התייבש לי הפה והרגשתי שזה משהו מוזר שאני אצטרך להתרגל אליו. לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי שוב, האוויר פה שונה. הכינו אותי להשפעות של הגובה אבל מדי פעם שכחתי איפה אני נמצאת ולא הבנתי מה קורה לי בגוף. בנוסף לג'ט לג הנוראי, הייתי צריכה להתרגל לאוויר ובעיקר לריצה בגובה רב.

היציאה לריצה הראשונה של עשרים דקות בלבד היתה מלווה בהרבה פחד. "יכול להיות שתרגישי סחרחורת וקושי לנשום, בכל מצב של סחרור במהלך הריצה תעצרי, תרגישי את הגוף ותהיי קשובה לו בכל רגע....." אמרו לי מביני דבר באימונים בגובה. התחלתי לרוץ ושמעתי את הנשימה הקצובה והמהירה שלי, הרגשתי את הרגליים כבדות והקצב על השעון היה מאד איטי, כמעט הליכה. זה מדהים חשבתי לעצמי, רק לפני שבועיים רצתי במירוץ הרצליה במהירות שבה לא רצתי הרבה זמן ועכשיו אני מייחלת לקצת אוויר.

מדי יום במשך שבועיים הוספתי מרחק לכל ריצה והעניינים התחילו להסתדר. תוך כדי התחלתי להכיר יותר את העיר וככל שפגשתי יותר אנשים כך היתה לי יותר מוטיבציה לריצה. זה הזכיר לי קצת את הפעם הראשונה שנסעתי לרחוב שינקין בתל אביב, הייתי בת שתים-עשרה אולי וראיתי את האנשים המפורסמים מהטלויזיה והעיתון שותים קפה והתמלאתי התרגשות. כך גם בפלאגסטאף, מעצמת ריצה, הרגשתי בכל פעם שיצאתי לרוץ או ניפגשתי עם אנשים.

בהתחלה זה היה נראה כאילו העיר שקטה ודוממת. אבל זה היה בגלל מזג האוויר הלא יציב שהביא איתו בשיא האביב ימי שלגים ורוחות קרים ביותר. עם כל אלו, עדיין מדי פעם היה אפשר להבחין ברצים. בסיבוב הראשון בעיר הראו לי את מסלולי הריצה ואת חנות הריצה היחידה בעיירה. כולם היו מקבלי פנים וההרגשה היתה נהדרת. כבר בחנות הציגו לי את צוות המוכרים וכשיצאנו גילו לי שהם "חבורה של מופרעים שכל שנה זוכה במירוץ שליחים של 100 מייל". אחר-כך פגשתי חלק מהרצות של גרג מקמילן (ההוא שהמציא את המחשבון) ואז פגשתי אותו. אני מודה שהתרגשתי בעיקר אחרי שגיליתי שהוא איש פשוט, וצנוע שמנסה לגדל כמה תרנגולות.

מאוחר יותר באותו שבוע נפגשנו ב"באפלו פארק". פארק הירקון של פלאגסטאף, שם כולם מתאמנים. קבוצת "מקמילן עילית" מתאספת שם מידי בוקר וקשה שלא לנעוץ מבטים. הבנים הם חבורה של כשרונות שרצים מרתון החל מ2:10 עד 2:15 שעות, והבנות הן חבורה של נשים יפות ודקיקות וכל אחת מחזיקה באמתחתה שיאים ותוצאות מרשימים במיוחד. תוך כדי הריצה שלי בפארק, הגיחה מולי מתוך השביל דבוקה של רצים ורצות קנייתים ונשארתי פעורת פה. הם היו דקיקים וקלילים וחלפו במהירות ממש כמו שרואים אותם בטלוויזיה באולימפיאדה."וזאת אלישיה שיי", לחש לי באוזן אחד המכרים, והשם מוכר לי אבל אני לא מצליחה להיזכר. "בעלה, ריאן שיי, התמוטט 5 מייל לסיום מרתון ניו-יורק לפני שנתיים ונפטר". ואז ניזכרתי וחשבתי שאם היא פה אז גם ריאן ושרה הול צריכים להיות פה מתישהו.

למחרת הצטרפתי ל"בייגל ראן", ריצה שמתקיימת כבר כמה שנים ויוצאת מבית הקפה של "ביף בייגל". היה כתוב ב8:00 אז הגעתי ב7:50, וב8:15 מקמילן ניגש אליי ואמר לי: "דיז איז פלאגסטאף טיים...יו וויל גט יוז טו איט".

אז התחלתי לקחת את הזמן בדיוק כמו שגרג מקמילן הציע לי ואז גיליתי שאני מתאקלמת הרבה יותר טוב.

גם בריצות הייתי צריכה לסגל לעצמי לרוץ רגוע, בלי לחץ ולתת לגוף להסתגל לגובה. המשכתי עם ריצות הבסיס האיטיות אבל התחלתי לרוץ על מסלולים עם מעט עליות. מיד הרגשתי את הנשימה הכבדה בעלייה ואת חוסר החמצן והרגליים סרבו לשתף פעולה. חזרתי על אותו מסלול מספר ימים עד שהרגשתי בטוחה יותר. ככל שרצתי יותר כך גם היומן שלי התמלא בפגישות, ראיונות וארוחות ערב שהוזמנתי אליהם.

על מנת לתקשר עם הרצים האחרים נאלצתי לעבור למיילים. לדבר איתם בזמן לקילומטר זה היה כמו לדבר איתם בעברית. גם המעבר למיילים דרש ממני הסתגלות ובמשך כמה ריצות פיתחתי את כישורי המתמטיקה שלי.

לאימונים בגובה יש הרבה שיטות ודעות ואחת מהן אומרת שכדי לעשות אימוני מהירות כדאי לרדת לגובה קרוב יותר לפני הים על מנת להשיג את האפקט של השהייה בגובה. בפלאגסטאף, האתלטים חיים כל השנה בגובה ועושים אימוני מהירות בגובה, דבר שכרגע נשמע לי קשה, ולהם זו השגרה. לכן זהו האתגר הבא שלי, בתום שלושה שבועות של אימוני בסיס אתחיל גם אני אימוני מהירות באצטדיון יחד עם קבוצת הריצה החדשה שלי.

תמונות : דפנה פרחי

ריצה בשלג בפלגסטאף