פוסט תגובה ל- WEJO

תגובה לווג'ו

POST זה נכתב בתגובה למאמרו של Weldon Johnson באתר LETSRUN.

כותרת המאמר "why I sucked in college".

אז הפוסט שלי הוא בנושא "למה הייתי רץ טוב יותר בשנות התיכון?"

אז קודם כל למה אני מתכוון כשאני טוען שהייתי רץ טוב יותר? אני מדבר על מספרים.

בשנות התיכון שיאי האישיים במרחקים בינוניים וארוכים היו:

5000 – 18:12

10000 – 37:56 (אימון על מסלול מירוץ הקריות)

15:000 – כ-59 (דקות זמן ביניים בחצי מרתון ת"א)

חצי מרתון – 1:26:16 (ת"א)

15 שנה אחרי התוצאות אליהן אני מגיע בשנתיים האחרונות (כדוגמה מייצגת) הן:

5000 – 20:50 (טירה)

10000 – 46 דקות (יכולת משוערת לפי זמני ביניים)

15:000 – 1:10:36 (אייל)

חצי מרתון – 1:40:27 (בית שאן)

מעולם לא עבדתי באופן קבוע עם מאמן. אמנם יצא לי לעבור מספר אימונים תחת יאיר קרני ולהתלוות לאייל גינזבורג למספר ריצות אצל אנטוניו בצפון. מאמן לא יכול להיות פרמטר בתמונה הגדולה.

אני מניח שיכולתי לתלות את ההאשמות בגורמים שונים רלוונטיים פחות ורלוונטיים יותר כגון:

אז לא הייתי נשוי.

אז לא היו לי 2 ילדים שצריכים תשומת לב אבהית ומייצרים הפרעות לא מתוכננות בלילות ובבקרים.

אז לא הייתה לי משרה ניהולית בהיי-טק שדורשת ממני השקעה בשעות ארוכות ולחץ מנטאלי שמעודד פציעות.

אז הייתי לפני תאונת האופנוע שהותירה אותי עם ברזלים ברגל ימין ונכות צמיתה.

מאידך גיסא, פרמטרים אחרים דווקא עומדים לזכותי היום. למשל היום יש לי ציוד הרבה יותר טוב (בגדי DRI-FIT, נעליים טובות יותר...)

אבל אני רוצה להסתכל על הדברים שכן רלוונטיים.

מתוך השוואה ברישומים שלי מאותן שנים עולה 3 הבדלים ברורים:

הראשון, אשר תומך בירידה בתוצאות, אז שקלתי משמעותית פחות מהיום (כ-15 ק"ג)

השני, שדווקא עומד בסתירה לאמור לעיל, היום אני עושה קילומטרז' גבוה יותר .

והשלישי, באותן שנים השתתפתי בהרבה יותר תחרויות. בשנים האחרונות בשל העומס במסלול הדרתי את רגליי מכל ריצה למרחק קצר מחצי המרתון (פרט למרוץ אייל).

קצבי הריצה שלי ירדו ללא ספק והשאלה היא למה?

אני סבור שזה לא המשקל העודף אלא צורת האימון שהשתנתה שגורמת לי לדרוך במקום ולא להשתפר באופן משמעותי. וכשאני מדבר על צורת האימון אני לא מדבר רק על תכני הריצה וסוגי הריצות.

הדבר שהכי קידם אותי באותן שנים הייתה חבורה איכותית של רצים שהתאמנו איתי בקבוצה ומשכנו זה את זה. מעבר לכך היו התחרויות בגדר אימוני איכות שתרמו לחיזוק הביטחון ביכולת ונגסו בזמנים באופן עקבי.

אורח החיים המודרני והעמוס דחק אותי לאימונים בשעות חריגות ועקב כך להתאמן בעיקר לבד.

הריצה לבד גם מקשה (אפילו על רצים ותיקים) לפעמים לשלוט בקצב ולא להיסחף לקצב גבוה מדי. כן, זה אולי מפתיע אבל דווקא לבד נסחפים לפעמים.

כך הפכו ריצות ההתאוששות לריצות פרוגרשן שהתחילו בעייפות האתמול ונמשכו לתוך כאבי המחר.

ומתוך הבנה שכדי לייצר מומנט חיובי וגרף שיפור עליי למצוא הרכב אנושי כזה שימשוך מעלה. לאורך שנים ניסיתי לייצר לעצמי עזר כנגדי אך הם לא היו עקביים ולא תרמו לי. עכשיו צריך להמשיך לדחוף לא רק לרוץ אלא לרוץ במסגרת הנכונה שיש בה קרקע פורייה להישגים (לא שאני רואה עצמי רץ של 30 דקות ב-10,000) טובים יותר בשנים הקרובות.

אז חשבון הנפש שלי לשנה זו הוא:

עשה כל שביכולתך לשלוט בזמן שלך כדי שתוכל למצוא חברה איכותית לאימונים.

השתדל להשתתף במעט יותר תחרויות כדי לשפר את הביטחון, המודעות והיכולת.