חודש וחצי. זה הזמן שהוקצב לי להתאמן לריצת ה-5 ק"מ הראשונה בחיי, מהרגע בו ראיתי את המודעה. חודש וחצי של אימונים מפרכים, של כאבי שרירים, של מאבקים מנטליים מתישים אך בעיקר של מוטיבציה שפמפמה בכל ורידַי ועורקַי.
הכל התחיל כשנתקלתי באי-מייל אקראי. עיני ריחפו על רסיסי המידע שנשקפו מן המודעה לגבי המרתון וחייכתי לעצמי. "פחחח... לרוץ? אני? ממש...". כמעט שלחצתי על ה-delete, אך ברגע האחרון עצרתי את עצמי. "בעצם, למה לא?...", חשבתי. "אתגרים זה טוב. טוב מאוד. זה חשוב. go for it! תוכיחי לעצמך שאת יכולה. יש לך חודש וחצי. את יכולה לעשות את זה!".
ובמשך חודש וחצי, יצאתי בוקר-בוקר לרחוב בעיניים חצי עצומות. מסניפה בשוט חזק את אויר הבוקר. קרירות וטל בכל מקום וריח לחמניות טריות מהמכולת הפינתית. הפיתוי גדול, אבל לי יש מטרה: חמישה קילומטרים. תמימים. המסילה בחדר הכושר ממתינה בסבלנות. היא כבר יודעת כמה חבטות תקבל, עקב בצד אגודל, ללא הפסק. היא כבר יודעת מה המרחק שתגמע, כמה זיעה תספוג.
אוהו, כמה זיעה תספוג.
היא מביטה בי בבדידותה. אני עונדת את שעון הדופק, וממקמת את הרצועה במקום טוב באמצע, על החזה. שתרגיש טוב טוב כל פעימה ופעימה. מתכופפת ושורכת פעם אחרונה, אוזניות מכוונות על MTV, המגבת לידי...
ויוצאת לדרך!
הצעדים הראשונים לא קלים. הגוף קצת חלוד, מתגעגע לשנת הלילה שנקטעה באיבה. המפרקים רוצים מנוחה, שלא לדבר על השרירים שטרם התחממו...
ובכל זאת.
"זה הכל בראש, זה הכל בראש, זה הכל בראש...", אני משננת תוך התנשפות מתמדת. אם ישנה סיבה הגורמת לנו להפסיק לרוץ, היא לא הגוף הדואב, השרירים הכואבים, הנשימה המתקצרת או הדקירות בצד. הכל בולשיט. המוח בכבודו ובעצמו הוא זה שגורם לנו לוותר ולהפסיק. הוא ולא אחר.
"זה מנטלי, זה מנטלי, הכל מנטלי…", אני ממשיכה להתנשף, חוזרת כמו מנטרה. ועוד צעד ועוד צעד, ועוד.
ועוד.
ובלי להרגיש, הגוף נכנס למעין רוטציה. כבר לא אכפת לו שהוא רץ. כבר לא אכפת לו מהמאמץ, מהדופק המואץ. הוא כבר שם, ברוטינה שלו. הרגליים הופכות קלות, ההתנשפות הופכת קבועה, ואני אפילו מחייכת. מזיעה את נשמתי, ונהנית מכל טיפה מבורכת הנוטפת לרגלי.
מסיימת חמישה קילומטרים, ובא לי עוד.
בבוקר המרתון התעוררתי בארבע. תוך דקות מצאתי עצמי אוחזת בהגה, לוגמת קפה רותח בין איתות לפניה, ובחמש כבר התייצבתי אחר כבוד בצ'ארלס קלור. נרגשת וחוששת.
כשניתן אות הפתיחה, דמעות עמדו בעיני. התחלתי לרוץ, הרגליים כשלו במעט אך נשאו אותי בלי שארגיש, והריני שם, רצה עם כולם! צעד אחד צעד, הצצה חטופה בשעון הדופק, התנשפויות קבועות.
ופתאום ראיתי את זה. מראה מרהיב ביופיו. ריבוא ריבואים של נחילי אדם, נחילי חולצות כתומות רצות לצד הכבישים, סביב הכיכרות, לאורך הטיילת. העיר כולה נצבעה בכתום, והתחושה של להיות חלק מזה יצרה בלבי גאווה שלא תתואר.
לקראת הסוף, בעליה, כמעט ונשברתי. "את יכולה! את יכולה! את יכולה לעשות את זה...", מלמלתי לעצמי ללא הפסק, מתנשפת. "לא לעצור, שלא תעזי לעצור, עוד צעד ועוד צעד... לא לוותר!".
פרשתי ידיים ודהרתי. דהרתי קדימה. עוד מטר ועוד מטר במדרון הטיילת, עוצמת עיניים, נושמת את הים,
נושמת את הסיפוק האדיר של ההישג האישי שהשגתי בחודש וחצי האחרונים. רסיסי גלים דגדגו את פנַי, את אפי, את כתפַי, וכל רסיס ורסיס הוכיח לי שהנה, אני עומדת להשיג את המטרה! הקוקו התנופף לו ברוח. פלירטט עם הגב החשוף, עם רסיסי הגלים המלוחים, ובאותו רגע חשתי אושר טהור. בלי להרגיש, התחלתי לחשוב על המרתון הבא...
איש חכם אמר לי פעם שאנחנו ממצים במהלך חיינו רק עשרה אחוז מהפוטנציאל שלנו.
אני חושבת שהוא צודק.
כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!
Join שוונגנט