ריצה בשניים

קוראים לי מור, ואני מכורה. מכורה לאדרנלין. להפתעתם הרבה של כל הסובבים אותי, קמתי בוקר בהיר אחד לפני 3 שנים והתחלתי לרוץ… ומאז אני לא יכולה להפסיק: ריצה, אופניים, שחייה – כל האדרנלין הזה עושה לי טוב.
שיחיה לעומת זאת, לא ממש מבין מאיפה זה בא לי, אבל הוא מפרגן. לאחרונה הוא אפילו מצטרף אלי לריצה. שבת אחר הצהריים, שנינו רצים ביחד, זמן זוגיות. המירוץ הראשון שלנו ביחד היה לילה לבן, רצנו יחד, סיימנו יחד, והיינו מאושרים עד הגג.

זמן קצר אחר כך שיחיה הודיע שהוא הולך לרוץ 10 ק"מ במרתון תל אביב, ואני מצטרפת, כפייסרית אישית שלו. שישי בבוקר, נפרדים מהילדים, שמאחלים לנו בהצלחה ונוסעים למירוץ. כבר בדרך מרגישים את ההתרגשות באויר. מלא אנשים! בחולצות לבנות, צועדים לכיוון האצטדיון, אוירה של חג. שיחיה מודיע שהוא רוצה לשפר את התוצאה מהפעם הקודמת. אני מנסה לתאם ציפיות, להזכיר שהמטרה היא פשוט ליהנות, אבל בלב מחליטה לראות מה מצבו תוך כדי הריצה ולנסות לשפר.

זינוק! לקח לנו דקה להגיע מרגע הזינוק לקו הזינוק, אני מאפסת שעון על הקו, ומתחילים. אני משתחלת בין האנשים, מודאת כל הזמן שאנחנו יחד. שיחיה רץ טוב! לא מתנשף, קליל, ואני מחליטה שאפשר לנסות להגביר טיפה את הקצב בהתחלה. אני מנסה לצלם אותו תוך כדי הריצה עם הטלפון (לא יצא משהו, עופר ביידה אני כבר לא אהיה :-)) ורצים. חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף. אני אוהבת את האוירה בארועים האלו, את האנשים, את הביחד, ומה יותר טוב מאשר לחלוק את זה עם האיש שאני הכי אוהבת?

אנחנו חולפים על פני הפייסרית של ה-55:00 ואני מתלבטת: מהר מדי? אבל שיחיה עדין נראה טוב, רץ לצידי, לא נראה סובל, ממשיכים. מהגשר למעלה מתגלה מחזה עוצר נשימה: נחיל ענק של רצים נמתח לאורך כל הדרך לפנינו. איזה יופי! למי שרגילה לרוץ לבד עם אור ראשון, וזוכה להרבה מבטי תדהמה וגבות מורמות, זו חוויה מדהימה להיות פתאום מוקפת בכל כך הרבה רצים. איזה כיף.

רצים לאורך הירקון, כאן אני כבר מרגישה בבית. שעות רבות אני מבלה כאן, בריצה, על האופניים, אבל היום הפארק נראה שונה. חגיגי יותר. שיחיה לעומת זאת מתחיל להאט. אני רואה שכבר ממש קשה לו. אני מנסה הכל: דמיון מודרך, מפרגנת, מעודדת, רצה כל הזמן טיפה קדימה, יודעת שהוא יעשה כל מאמץ לא לאבד אותי. 3 ק"מ לסיום, ונראה שהוא יוצא מהמשברון. הקצב מתייצב ואנחנו ממשיכים. תחנת מים אחרונה ושיחיה מודיע שהוא מוותר, אבל אני לא מוכנה. אני רצה קדימה לוקחת שקית, פותחת חור ענק עם השיניים וחוזרת אליו. משפריצה עליו ודורשת שישתה – רק שלא יתיבש לי.

פונים לשטרית ומרגישים את הסוף. שיחיה מתחיל להגביר, אני כל כך גאה בו! מבט בשעון מראה שהוא הולך לעשות את זה, ובגדול! אני רואה עליו שהוא ממש על כוחותיו האחרונים, מגביר,מתקשה, אבל לא מותר. איזה תותח. ואני לצידו, מעודדת, מספרת כמה שאני גאה בו, כמה שהוא הולך לעשות את זה בענק.

נכנסים לאצטדיון, והוא מגביר כמו שלא חשבתי שאפשר, ספרינט סיום מכובד (אני חייבת להכניס אותו לאופניים, הוא יהיה ספרינטר מדהים!). את שער הסיום אנחנו חוצים יד ביד, הוא עשה את זה! ואני מתפוצצת מאושר ומגאוה.

איזה כיף לעשות את מה שאני אוהבת, עם מי שאני הכי אוהבת :-)