ריצה, מלחמה, אהבה

מלחמה. כל כוחותיי ערוכים ומוכנים. חודשים של הכנות באו אל סיומם ואני שוב נערך על הקו. הפעם אני מצויד כהלכה, כל מאגרי מלאים, השעונים מאופסים עם כל הגורמים שסביב. הנעליים שרוכות, הכל משופצר, שום דבר לא מרשרש ולא מידלדל. אני שוב בטוח בעצמי הרי הפקתי את כל הלקחים מכשלונותי הקודמים, התאמתי את תכנית האימונים ליכולות וליעדים. אני מוכן. אבל האמת, אני גם קצת חושש. אני מביט סביב על השכנים והשכנות, אויבים מרים. לזה הפסדתי אז וזו השפילה אותי לא פעם. בפנים אני יודע: יש כאן יותר כאלה שניצחו אותי מכאלה שאני ניצחתי אותם, אבל הפעם אני נחוש מתמיד. כולנו מחכים לאות, לפקודה שתזניק אותנו לדרך שאין ממנה חזרה, עד לקו הסיום.

הכל בתוכי דרוך. כמו קפיץ עצבני, כמו כעס לא נשלט, כמו מאהב מתבגר בדרך אליה. מחכה לירייה, לא יכול יותר לחכות לשעטת הקרב, לתגמול, לתחרות ולצהלות הניצחון.

הספירה לאחור אטית, כמו קפואה על עומדה. אחדים סביבי קופצים בעצבנות, אחרים בודקים בדיקת מסדר אחרונה: שתיה, תוספים, אזניות וביגוד. ירייה - אש. כמו נהר גדול שהיה כלוא מאחורי סוגר של סכר ענקים שנפרץ - ועכשו הכל מתפרץ. הפחדים והתקוות, העמדת הפנים והאמת הפנימית יצאו לדרך.

אני אוהב מירוצים הם בית הספר האמיתי של החיים שלי. כאן נמצאת אחת הקהילות החשובות ביותר בנוף חיי, וכאן פעם אחרי פעם משתנים לי החיים והתפיסות. את כל הריצות אני מתחיל כמו סוס קרבות מגונדר. ואת כל המירוצים אני גומר כמו אדם שעשה שלום עם עוד אמת של חייו. בכל תחרות ריצה יש משהו מן המלחמה. הנחיריים הרוטטים, ריחות האדם שמקורם ביראה פנימית כמו גם באיתות אזהרה לחיות הקרב שסביבי. הביגוד המעיד על האדם; מהסוואת כוונות לטווסיות יהירה. מהאדם הפשוט הרץ כמו יווני קדמוני עד למתחרה ההיטק המאובזר מכף רגלו ועד לאזניות האיפוד שלראשו.

הרגעים הראשונים אף פעם לא ברורים. האם אני ממהר מדי או איטי להחריד, האם אני נצמד למשמעת האימונים או רץ על פי רחשי הגוף וגחמות שרירי. אני מביט בכל שותפי, ותמיד אנחנו נמצאים כמעט באותו המקום, המהירים בראש ואנחנו בדבוקות של קצב לאורך נחיל הרצים. כל אחד מאיתנו כבר מכיר את כולנו. הנה נחשון כבר חוזר ממול, ונגר הותיק עוד סוחב כאילו אין לו שנים, ואנחנו בני התמותה מדברים עליהם ורצים בשלנו, עם מה שיש. עוטפים אותי כל אלה שראיתי לנגד עיני בחודשים ארוכים של הכנות. ההיא מהעליה בחצי מרתון בירושלים, וההוא שעקף אותי בבית שאן ואולי השנה אוכל לסיים לפניו, והנה הצמד חמד שפשוט חלף על פני בקלילות של יעלים בעין גדי. כך אני אליהם וכך אחרים כלפי.

ופתאום כל זה נעלם. במקום אחד, שאיש מעולם לא גילה את מיקומו המדוייק, הכל פורח באוויר. האנשים שסביב הופכים לתפאורה, הנופים עוברים לרקע מרוחק יותר והכל מתכנס פנימה. נגמרה התחרות איתם והתחילה ההתמודדות איתי. אני כבר לא מתבונן בגופם של יריבי, לא מחפש חולשות בנשימה ובתנועות, לא מנסה יותר לפענח סימני שבירה ועייפות ברגלים הנגררות או בידיים התלויות. גם אני כזה. הרגע שבו נשברת לי הגאווה הוא הרגע שבו נולדת בי האהבה. אני כל כך אוהב את חברי לקהילת הריצה, הקומונה שלי. השיחה איתם נקיה מכל רוע, חפה מהזדון של היום יום הישראלי. הם זורקים לי מילה טובה. חיוך שרק היא ואני מבינים אותו. "מה נשמע" שנשמע אחרת לגמרי מכל "המה נשמעים" האחרים.

מלחמת המירוץ הפכה להידברות. עוד קצת אני אומר לעצמי ובכדי להתעודד אני לוחש לאיש הנגרר לצידי "תהיה חזק". והוא לי: “חזק חזק". וכשהן שורקות לי מצידי הדרך, ליד אוהלו או בכניסה לטבריה, אני משמר לי את הד קולן עוד כמה קילומטרים. עד המעודדים הבאים שיגידו לי משהו של תוכן ומשמעות. "דבר איתי על אלהים" אמר לי גיל במרתון הקודם, ודיברנו ורק שכינה היתה בינותינו.

ומעבר לסמבטיון, אחרי קו הסיום. בזמן שמעבר לכל הזמנים המדודים, ברגע המיוחד ההוא שבא מן הנצח לא מהניצחון, אני מתרפק על הרגעים הנדירים של אחווה. "איך היה?” שמקורו מקרב לב. "כמה עשית?” שכולו פירגון. "איפה ניפגש?” אמיתי ולא מזוייף, גם אני רוצה לפגוש אותם שוב, מהר ככל האפשר במירוץ הבא, או סתם ביום שישי בפארק, לאורך הטיילת או בעליות של הרי יהודה. אנשים מכל קצוות קשת האנוש מותכים לתוכי מחבקים אותי ואת כאבי. פותחים לי פתח לעטוף אותם ואת תחושותיהם. אחר כך נלך הביתה בצליעה זקופה וגאה, נרוץ לבד עוד אלפי קילומטרים, עד קו הזינוק הבא. נבא לשם עם כוחות ערוכים טוב יותר, חדוות תחרות ומאבק שתהפוך שוב להידברות של אהבה ואחווה. וחוזר חלילה. שלום.