שבוע בדרך לחלום - יומן אימונים בתמונות

ספירה לאחור: 7 שבועות (אמא'לה!)

"אז איך האימונים לאיש ברזל?" שואלים אותי שוב ושוב, וגם "מה את עושה? כמה קילומטרים בשבוע? איך את מספיקה?" אז החלטתי הפעם לחלוק איתכם שבוע אימונים אחד, בדרך אל החלום. עם ההשכמות המוקדמות (לחזור בזמן להעיר את הילדים), עם הפשרות בין אימונים, למשפחה, לעבודה ולשאר החיים, עם הקושי ועם הסיפוק. אני כבר מזהירה שמי שמצפה לראות כאן מספרים, קילומטרים, מהירויות, כנראה יתאכזב... זו לא אני. כמי שעושה את זה קודם כל בשביל הנשמה, אני מקפידה להתרחק ממדידות ומספרים. לחפש את התחושה הזנית, את ההתרגשות, את החידוש, להתחבר כמה שאפשר אל הטבע, אל הנופים ואל תחושת החופש.

המטרה: לא רק לסיים איש ברזל, אלא גם ליהנות מהדרך

מלכתחילה הצבתי לעצמי כמטרה לא רק לסיים איש ברזל, אלא גם להנות מהדרך, עם הקשיים, עם האתגרים, ועם רגעי האושר המרובים. כך נראים גם האימונים שלי, כמו מסע ארוך, קשה אך מופלא, בדרך לא מוכרת. כמו כל תיירת, אני מקפידה לתפוס את הרגע, לשלוף את הטלפון ולצלם גם באמצע האימון.

יום ראשון – התחלה מופלאה של השבוע ותאונה...
אחרי אימון שבת ארוך, הגיע הזמן להתאוששות, נכון? בטח. התאוששתי בקטנה עם שעתיים ריצה (!?!?!?!) האמת, היה מדהים: רק אני והזריחה, עם הירוק של הפארק והכחול של הים, דרך מופלאה לפתוח את השבוע.

המשך היום היה פחות סימפטי כשבדרך לעבודה נהג ממהר התעלם מתמרור "עצור" ופשוט נסע היישר לתוך המכונית שלי בצומת. המכונית ספגה את רוב המכה, אני יצאתי בנס ללא חבלות, רק צוואר תפוס. כמובן שכל מה שמעניין אותי עכשיו זה האם אפשר להמשיך להתאמן? סבב התייעצויות עם מספר רופאים, המאמן וההחלטה נופלת: ממשיכה להתאמן כרגיל. מה שאומר, שאחר הצהריים בזמן שהבת הקטנה שלי משחקת טניס בקנטרי, אני משחילה עוד אימון שחייה. הצוואר עדיין כואב, אין סיכוי לנשום שמאלה, מזל שאני יודעת לנשום לשני הצדדים: אימון שלם נשמתי לימין בלבד.

יום שני – אירופה בישראל – רכיבה בגשם
גשם שוטף, שלא מפסיק לרגע, ממש כמו באירופה. ממש כמו הרוכבים האירופאים, אני בחוץ, בגשם, על האופניים. שלוש וחצי שעות של מה שנהפך לאימון מנטאלי משובח. קר, רטוב והגשם לא מפסיק לרדת ואני הרוכבת היחידה בפארק, הפיתוי לוותר על האימון המוטרף הזה ולחזור לאוטו החם היה גדול מתמיד. רק המחשבה על הישראמן, משאירה אותי על האופניים. כשהבנתי שהגשם הזה לא מצליח לשבור אותי, התמלאתי אושר. נכנסתי לזון שלי ופשוט רכבתי עוד ועוד- אימון מנטאלי.

אירופה בישראל: פארק הירקון בגשם (יום שני)

בערב, אימון שחייה קבוצתי עם TI.

יום שלישי – כשהרגליים טוענות שאי אפשר... הן טועות
השכמה מוקדמת, הרבה לפני הזריחה. ריצת חימום ארוכה יחסית שמתחילה בחושך ומסתיימת ב... חושך, אני מגיעה לחדר הכושר. המדריך כבר מחכה לי, עם תכנית חדשה שכוללת מכל וכל, בעיקר משקולות חופשיים. את רוב האימון אני מעבירה ב"כלוב" (עוד מושג חדש שלמדתי השבוע). לומדת להניף את המוט עם המשקולות בכל צורה אפשרית כמעט, זה קשה, דורש ריכוז עילאי ומשאיר אותי סחוטה לחלוטין בסיום.

חשבתם שבזה זה נגמר? אז אחרי המשקולות מגיע לו עוד אימון ריצה, בעצימויות גבוהות. תחילת הריצה בחימום קצר והרגליים טוענות בתוקף ש"אי אפשר". אין לי מושג איך אני אגביר קצב ואגיע למהירויות הגבוהות. אבל כשהשעון מודיע שהגיע הזמן – זה פשוט קורה מעצמו. הקצב עולה, הרגליים צועקות במחאה, אבל מסתובבות במהירות, ו... נגמר. בפעם המי יודע כמה השבוע, גיליתי שאני מסוגלת לדברים שלא האמנתי להם.

יום רביעי – שווה לקום בשביל הזריחה הזו
אני יוצאת מהבית ברכיבה עם אור ראשון, מגיעה לפארק, ומתגלים לפני שמיים בצבע אדום נפלא, זריחה עוצרת נשימה, מהיפות שראיתי, כבר היה שווה לקום. עוד קצת סיבובי רגליים קלים עם קבוצת הנשים, שיחות נפש מתגלגלות, צחוקים ובלי ששמתי לב נגמר הזמן ואני חוזרת הביתה. כמו כל יום, גם היום אני חייבת להגיע בזמן להעיר את הילדים לבית ספר.

בשביל הזריחה הזו שווה לקום (יום רביעי)

אחר הצהריים, לבן הגדול שלי יש חוג שחייה, הזדמנות מצויינת להשחיל עוד אימון שחייה.

יום חמישי – רכיבה בגלבוע וחצי מרתון בית שאן - הכי בת מזל בעולם

פעם ראשונה בגלבוע: הדרך מתפלת עולה ויורדת בתוך חורש מדהים (יום חמישי)

שוב השכמה באישון לילה והפעם נסיעה לבית שאן. מפגש עם שאר השרוטים, התארגנות מהירה ויציאה לרכיבה בגלבוע. כאן המקום להתוודות ולספר שמעולם לא רכבתי בגלבוע, והחוויה פשוט מדהימה. הכל ירוק מסביב, הדרך מתפתלת, עולה ויורדת בתוך חורש מדהים, ועם כל עיקול נגלים עוד ועוד נופים מדהימים. מכירים את רגעי ההתעלות האלו שנופלים עלינו במקומות יפים במיוחד? זה בדיוק מה שעובר עלי שם למעלה בגלבוע, אני אסירת תודה על הרגע הזה, מרגישה הכי בת מזל בעולם להיות כאן, לרכוב בתוך היופי הזה. אני פשוט מאושרת.

רכיבה בגלבוע: הכי בת מזל בעולם (יום חמישי)

חזרה לגן השלושה, התארגנות זריזה וזינוק לחצי המרתון. אני מופתעת לגלות שאחרי כל מה שהרגליים שלי עברו השבוע, אחרי הרכיבה והטיפוס בבוקר, אני עדיין מרגישה קלילה. אמנם שומרת על דופק נמוך לפי הנחיות המאמן אבל הקצב סביר לגמרי. כיף לרוץ בקלילות במירוץ כזה. פוגשים מלא אנשים, מלא נשים מפורום נשים בספורט אותו אני מנהלת בתפוז, מחליפים חוויות ואני ממשיכה קדימה. בקילומטר השלישי הבטן שלי מתחיל להתכווץ ולכאוב, דוחה בתוקף כל ג'ל שאני מכניסה. לא נעים לספר, אבל אפילו הנופים המדהימים כבר לא עושים לי את זה, אני רק רוצה לסיים כבר.

חצי מרתון בית שאן: פוגשים מלא אנשים וגם את הרץ המצלם (יום חמישי)

המסקנה העיקרית מסימולציית התחרות הזו היא שאני חייבת למצוא פתרון לנושא התזונה בתחרויות. כמו שהמאמן שלי חוזר ואומר: "במרחקים הארוכים תזונה היא הדיסיפלינה הרביעית אחרי שחייה, רכיבה וריצה" אין ספק שבדיסיפלינה הזו אני צריכה להשתפר ומהר.

יום שישי – השחייה הארוכה בחיי
יום קל, התאוששות עם שחייה רצופה של שלושה קילומטר בבריכה, שנכנסת להיכל התהילה של אימון השחייה הארוך בחיי.

שישי בערב אחרי הדלקת נרות, הילדים ישנים אצל חברים, ואנחנו בספונטניות מחליטים לצאת לבלות. אני מודה שבראש חלפה המחשבה שכדאי שאני אצליח לישון לפחות שש שעות לפני האימון של מחר. ומייד אחריה הזכרתי לעצמי את ההבטחה שהאימונים לאיש הברזל לא יפגעו (יותר מדי) במשפחה. הלכה השינה.

שבת – אימון ארוך, הגוף מותש והראש מאושר
הרגליים ובמיוחד הבטן, עוד לא התאוששו מיום חמישי. אבל הנה אני כאן, בטל שחר על הבוקר, יוצאת לרכיבה ארוכה של חמש ורבע שעות, עם עליות, גבעות, והרבה הרבה ירוק בעיניים כמו שאני אוהבת. מה שכיף באימונים לתחרות כמו הישראמן זה שיש המון עליות באימונים, מה שאומר נופים מדהימים ועוצרי נשימה ומצד שני, אי אפשר לאמר שהאימונים קלים...

נופים מדהימים ועוצרי נשימה – אדרת (יום שבת)

באימון ארוך כל כך, מופיעים כל מיני כאבים ומכאובים, הרגליים נרדמות, כואבות, לא נוח, אבל המחשבה על כך שאני בדרך להגשים חלום, מחזיקה אותי ועוזרת להתגבר על הכל. רוחות מטורפות נלחמו בי ובאופניים, מאיימות להעיף אותי הצידה, וכל מה שאני חושבת עליו זה איזו הכנה מצויינת זו לרוחות שמצפות לי בישראמן.

הרכיבה מסתיימת ואני עוברת לריצה. בדקות הראשונות הכל מרגיש קל ואז בבת אחת הרגליים נזכרות במה שעבר עליהן ברכיבה ודורשות להפסיק. הבטן גם היא נזכרת שבעצם היא לא אוהבת ריצה ואני? רק דבר אחד יש לי בראש – אני בדרך להגשים חלום. והמחשבה הזו מריצה אותי קדימה, שעה חולפת, הריצה מסתיימת, הגוף מותש אבל הראש מאושר.

אחרי אימון קשה כל כך מגיעה לי שנת צהריים טובה... אז זהו שלא. קודם כל משפחה. חזרה הביתה במהירות, מקלחת קצרה, וקדימה לבילוי שבת משפחתי, המנוחה תחכה...

עוד שבוע הסתיים בדרך אל החלום.

לפרק הקודם: השד הקטן על כתף שמאל