שום כבוד למרחק

בוקר יום בהיר באמצע יולי, רן שילון מתקשר אלי - "יונתן, באיזה כושר אתה נמצא?" חשבתי שזו שאלה רטורית בהתחלה והפטרתי גיחוך קטן לשמע הבדיחה שרן סיפר כרגע.

"יונתן, אתה שם?"

"כן. כן. מה קורה רן? ראית מה קרה אתמול עם שלק? לא יאומן הא!"

"שאלתי אותך באיזה כושר אתה נמצא." מסתבר שהוא שאל ברצינות. איזו מן שאלה דבילית זאת, ועוד בעשר בבוקר כשבקושי התעוררתי. באיזה כושר אני?? אני תמיד בכושר טוב. בעצם, אני תמיד בכושר הכי טוב!! למרות ההתגרות מצידו החלטתי להיות מנומס וצנוע ועניתי "אני בכושר לא רע, למה אתה שואל?"

"אני צריך אותך בכושר טוב עכשיו וראיתי שאתה לא בא לאימונים. אנחנו מארגנים תחרות למטרות צדקה של ספורטאי צאלאנג' שיתחרו בספורטאי חסות של חברת גו ושל פאוו'רבאר, וכנראה שישדרו את זה בערוץ הספורט ונפרסם את זה בכלי תקשורת שונים וכו'. אני צריך ספורטאי שיודע לשחות, לרכב ולרוץ בצורה טובה, והדבר הכי קרוב שיש לי לזה, הוא אתה."

אויי, נאנחתי מבפנים. ממש אין לי כוח לאיזשהו טריאתלון קיקיוני ב40 מעלות רק בשביל שחברות התזונה לספורט אירובי יוכלו לפרסם את עצמן.

"למה אתה צריך אותי בכלל? יש לך את זוהר הילל וואדים סורייב. אני בטוח שהם יסתדרו." ניסיתי לא להישמע מריר (עד היום לא סלחתי לו על הבעת האי אמון הפושעת בזה שהביא אותם לקבוצה).

"זוהר פצוע בברך, וואדים מתכונן לאליפות העולם בחצי איש ברזל בקלירווטר", הוא עונה לי בקצרה כהרגלו.

"שמע רן, אני לא יודע אם זה הזמן הכי טוב בשבילי.."

"וכמובן שהפרס לזוכה במקום ראשון הוא 50000 שקל", הוא קוטע אותי.

"מהממההההה", פעיתי בצעקה. "החברות יעניקו 50000 שקל לזוכה בתחרות" הוא מדגיש כל הברה כאילו הייתי קשה קליטה.

זה גרם לי לעצור לרגע ולחשוב. יש לי פה אחריות לצאלאנג, שלא לדבר על כבודה של קבוצת אינדור. הרי אני שחקן צוות, ואפילו שאין לי ממש כוח להתחרות בקיץ אחרי ההופעות שנתתי בנתניה ות"א, ואפילו שאני מסתכן בפציעה לקראת הישראמן, אני חייב את זה לחברה שתומכת בי. הרי רק לפני זמן לא רב, נכחתי בערב ספורטאי החסות בבית משפחת שילון, ערב שכולו היה חיבוקים ונישוקים והחלפת חוויות על תחרויות בענפים שונים. היין זרם כמו מים, הקוויאר נמרח כמו חומוס, מיכל ומירב מור חלקו איתנו בתשוקה חוויות מאיש ברזל אוסטריה, רן היה אחראי על המנגל, טלי על הלוגיסטיקה ואני על המורל. האם עכשיו בעת אשר זקוקים לי יותר מכל אני הולך לזנוח את הרוח הזו? לא ככה חינכו אותי.

"אתה יודע מה רן, אני אעשה את זה."

"יונתן, מדובר ב3 ק"מ שחייה, 100 ק"מ רכיבה ו30 ק"מ ריצה." רן לא נשמע בטוח ביכולתי.

"רן, נו באמת. אתה מעליב אותי. אפשר לחשוב." נעלבתי. "יונתן. כבד את המרחק. אם פולה ניובי פרייזר יכולה להתפרק 500 מטר לפני הסיום אז זה יכול לקרות לכול אחד." הוא מתרה בי בקול רציני.

"אין לך מה לדאוג רן." איזה דאגן.

אני לא רוצה להישמע רגיש יתר על המידה, אבל אני חושב שהתחדדה אצלי ההרגשה לאיזו משפחה הפכנו אנו, ספורטאי החסות של צאלאנג', ואיזה כיף זה יהיה להתחרות ביחד ולחוות את רוח אחוות הלוחמים הכל-כך נדירה בימינו.

בבוקר התחרות הגעתי לשטח ההחלפה, ארגנתי את הציוד ורצתי לתדריך. ראיתי שם כמה צוותי טלויזיה, את מירי נבו, ועוד כמה חברה מהברנז'ה. פתאום ראיתי את רן ויוסי.

"אל תדאגו חברה, אתם לא תתאכזבו." רן מחייך אלי בהכרת תודה ורואים שהוא באמת בלחץ ושהרגעתי אותו.

"אהה, מצוין. אבל אין לך מה לדאוג, זוהר וואדים בסוף באו אז כנראה שנהיה בסדר בכל מקרה. תודה שבאת אבל" מפנה אלי את הגב ועונה לשיחה בנייד שלו.

"נו יונתן, באת לנסות לזכות ב25000 שקל הא", יוסי טופח לי על הגב. "מה עשרים וחמש?" אני מזדקף בעצבנות "רן אמר לי שזה חמישים."

"זה אכן חמישים, אבל 25000 הולכים לצדקה. הוא הרי אמר לך שזה לצדקה לא?"

זה יש הקפיץ לי את הפיוזים. זוהי בדיוק הבעיה של הספורט בארץ ואתם יודעים מה, אפילו הבעיה של המדינה בכלל. עד שישנה יוזמה מבורכת שעשויה קצת להכניס כמה לירות לכיס של הספורטאים, אשר משוועים לקצת תמיכה כספית על מנת שיוכלו להתפרנס בכבוד ולהתאמן כמו שצריך, מחייבים אותם לתרום את זה לצדקה. אני הרי לא נגד תרומה לחלשים, אני בהחלט בעד (והתרומה השנתית של ח"י שקלים לעמותת "לתת" תעיד על זה).

אבל מדוע על חשבון הספורטאים? אם חברת ג'ו או צ'אלאנג רוצים לתרום, שיתנו מהכסף שלהן ולא מהזכייה שלי. איך מישהו יכול להיות כל-כך אנוכי וחסר התחשבות אני לא יודע. נכנסתי לדיכאון ושקלתי אפילו לפרוש מהתחרות.

"תיזהר מהחברה של גו", יוסי פונה אלי ומחזיר אותי קצת למציאות. "מפאוורבאר לא תהיינה לך בעיות כי הם שלחו רק כמה דוגמניות" ומצביע על 3 בחורות שעומדות בצד ומתמתחות. הממ... החברה מפאוורבאר מבינים עניין. אני לא אוהב לזלזל בספורטאים שאני לא מכיר ולכן החלטתי לבדוק את העניין לעומקו למקרה שאף אחת שם לא איזו אחות אבודה של האלתרמנים.

"שלום אני יהונתן" אני פונה אליהן בחיוך.

"היי אני אוסנת", מחייכת אלי הג'ינגית, "וזאת רינת וגינת, היא מציגה לי את 2 השחרחרות. "מאיזו חברה אתה", שואלת אותי גינת שהתנשאה לגובה מטר ושמונים.

"אני מצ'אלאנג'." עניתי לה במבט מלא גאווה.

"אהה, אתה מהסיפורים!!" ומציגה חיוך מפרסומת של קולגייט. לא הבנתי על מה היא מדברת. "היי מה אתה אומר על הביזיון הזה של ה25000 שקל." רינת פונה אלי. לפחות יש כאן עוד אנשים שמזדהים איתי.

"פשוט לא יאומן הא!!" אני מגחך. "לא יכלו לתת את כל הסכום לצדקה, כאילו אנחנו צריכים את זה יותר מהם." היא מזעיפה פנים כאשר אסנת ורינת מהנהנות בסימטריה. הן התחילו לעצבן אותי אז הלכתי משם.

התדריך התחיל וכל הספורטאים התאספו ליד קו הזינוק. התברר שעקב ים סוער הפכו את הטריאתלון לדואתלון.

"היי לכל הספורטאים, והיי ולחברת פאוורבאר, חברת גו, חברת צ'אלאנג וחברת אי.פי.או תוספים אשר מאמצות את הספורטאים ותומכות בהן לאורך כל התחרויות", קרא במיקרופון בחור בן 35 לערך עם חולצת וי אפורה ומשקפי שמש צהובים. הוא התחיל לתדרך אותנו כיצד יראה המסלול, ונתן כל מיני דגשים כלליים לגבי הטלוויזיה תוך כדי שהוא מדבר באנגלית עם מילות קישור בעברית, עד לכזו רמה שהייתי צריך לתרגם לחברות מפאוורבאר מה הוא אומר.

"חברה, וו'אנס התחרות מתחילה, אנחנו רוצים לראות שואו, אנחנו רוצים שיהיה פאן לצופים, כך שיוכלו להזדהות עם כל המרצ'נדייס שאנחנו מנסים לפרסם פה. אנחנו רוצים שיגידו "זה וואו. זה, כאילו וואו!!". אני רוצה לראות פה אנשים מגיעים טו דה אנד אופ דייר אביליטי סורט אופ ספיק, להראות מה המרצנדייס יכולה לעשות. יש פה הרבה אנשים שבאו היום עם השפעה בתעשיית הספורט, והרבה אנשים שיש להם סיי בנוגע לתמיכה ולספונסרשיפ שמקבלים כל הספורטאים ובארץ ואתם יכולים לדחוף את כל העניין הזה קדימה.

תזכרו, למקצה הרכיבה עוברים רק ה20 הראשונים, ולריצה לאחר מכן רק העשרה הראשונים, כדי שיהיה לכולם אינסנטיב להתחרות מהר. ביי דה וואי, אם למישהו שלא עבר את הקריטריון רוצה להמשיך, הוא וו'לקאם.

שיהיה לכולכם בהצלחה, ואיך אומרים, לטס גט דיס שואו און דה רואד אנד מיי דה בסט גאי וו'ינס."

נדחסנו, כולנו מאחורי קו הזינוק. דחפתי את רינת מפאוורבאר כדי שאוכל להתמקם טוב וכולנו יצאנו למקצה הראשון, 20 ק"מ ריצה. החלטתי לפתוח חזק ולא לשמור כוח. ראשון היה דן סלפטר שלא הדאיג אותי כי הוא לא יוצא לרכיבה. שני ואדים סורייב. שלישית גינת מפאוורבאר. קצת מאחוריה הייתי אני ומאחורי דידה לו זוהר. אני מטר מאחורי גינת, מסתכל על שעון הדופק שלי ואני רואה שאני נמצא על דופק 181. אני מחליט להגביר קצב ולהשתוות לואדים על מנת לצאת עם חברה חזקים לרכיבה, אני עובר את גינת שנעלמת מאחור ומשתווה לואדים. מבט נוסף לשעון ואני שם לב שאיכשהו הדופק יורד ל175. הממ, מוזר.

אחרי שעה ועשרים לערך והחלפה מהירה, אנחנו עולים על האופניים ויוצאים ל100 ק"מ של רכיבה. שרירי התאומים תפוסים לי בצורה שקשה לי לתאר עקב המאמץ שהשקעתי. אני פשוט גמור ולא מצליח לסובב את הרגליים. ואדים בורח לי בקלות וזוהר לא מאחר לבוא.

אני מאבד את היתרון שלי במהירות ואני מתחיל להרגיש את החברה מגו נושפים לי בעורפי. הדופק מסרב לרדת מ178. אני לוקח לי ג'ל שמודבק לי על השילדה אבל למרבה הצער הדבקתי אותו יותר מדי חזק וכשמשכתיו, כל התוכן מושפרץ לי לפרצוף ואני בקושי יכול לראות.

אני שותה מהפרו פלוס ומרגיש התאוששות מיידית. אני מתחיל קצת לסובב רגליים ומעלה הילוך אבל עדיין לא מצליח לייצר ואטים ראויים. ניב ליבנר מגו עובר אותי. הבחור היה מאחורי לפחות 15 דקות ועכשיו הוא הולך לעקוף אותי ואנחנו בסה"כ פחות מ40 ק"מ בתוך הרכיבה. טוב נו, הוא יתפרק בריצה, אל תדאג.

ניב מעיף מבטו אלי ומאט טיפה. "יונתן אתה כולך אדום, אתה בסדר?" ניב בוחר להשפיל אותי בשעה קשה. "קח את זה. זה יעשה לך טוב", ניב זורק לי ג'ל של גו. חתיכת שחצן ללא גרם של ספורטיביות.

"תגיד ניב, זה נכון מה שרן מרגליות אומר על מה שקרה בטור דה ישראל?" אני צועק לניב תוך כדי התנשפויות של לברדור. "מה, מה אמרת? " הוא צורח אלי תוך כדי שהוא מאט בחדות.

"שאלתי אם זה נכון מה שמרגליות אומר שהוא היה צריך לעבוד קשה כל הטור וסחב אותך על הגב ואתה לא יכולת לתת עבודה בכלל?"

"זה מה שרן אמר?" הוא אומר לי ולא מחכה לתשובה. ניב מוציא פלפון מהכיס האחורי, ומתחיל לצרוח לתוכו תוך כדי שהוא מנפנף בידו השנייה בפראות ובעצם רוכב בלי ידיים.

"אני אומר %^3 חתיכת #$%@#$ שאם אע$%$ חושב $%$%...." ניב צורח לנייד שלו בצורה לא ברורה, אבל אני כמובן מנצל זאת על מנת להיצמד אליו ולשמור אנרגיה. מאוד קשה לי אבל אני מחזיק מעמד, עד שניב כנראה ממש מתעצבן על מי שהוא דיבר איתו והוא בורח לי.

99 ק"מ עברו ואני על אדים. מאחורי נושפות מיכל ומירב מור שעושות אליפסות ביעילות מחרידה. אני כרגע במקום עשירי ואסור לי לתת להן לעבור אותי כי לא אוכל להתקדם לשלב הבא.

אני שותה מהפרו פלוס, מוצץ קצת מהג'ל ויוצא למאוץ אה-לה מארק קוונדיש. מירב מאיצה בהתאם ומאיימת לעקוף אותי, אבל אני חוסם אותה ופולש קלות לנתיב שלה וגורם לה להאט אה-לה גוליאן דין.

"מיכלי, קדימה, קדימה. סעייי!! אני אטפל בו", מירב קוראת לאחותה ולא נותנת לי להיכנס לנתיב שלה תוך כדי שהיא נוגחת בי בקסדה אה-לה מארק ראנשו כדי לפנות מקום למיכל אשר מאיצה בנתיב שהתפנה ועוקפת אותי.http://www.youtube.com/watch?v=_L8VLgLX7AM

מה זה הדבר הזה? זאת עבירה מחפירה על החוקים, אני בטוח. ממתי מותר פה לשתף פעולה עם מתחרים אחרים? ה25000 שקל עוברים בראשי ואני פשוט נטרף. אני דוחף את מירב עם הכתף הצידה, וכנראה שהיא התעייפה כי לא ראיתי אותה יותר אחרי שהיא נתקלה במחסומים בצדי הדרך. אני קם מהכיסא, מוריד את הראש ונותן את כל מה שיש לי ב200 מטר האחרונים כאשר אני עוקף את מיכל באורך חצי גלגל.

החלפה מהירה ואני יוצא ל10 קילומטרים האחרונים. אני עוקף כמה חברה מגו שרצים באיטיות ואני מגלה שיש לי דופק מקסימלי חדש. אני בקושי רואה כלום בין אם זה מתשישות, בין אם זה מה37 מעלות חום, ובין אם זה מהדביקות של הג'ל שעף לי לעיניים. לפני נמצאים ואדים במקום הראשון, גינת מפאוורבאר וזוהר שכבר רץ על רגל אחת ומוביל עלי בסיבוב ועוקף אותי שוב. אני מוריד את משקפי השמש שלי על מנת לנגב שוב את עיני ו"בטעות" מועד לפני זוהר וגורם לשנינו להתרסק על האספלט הבוער. זוהר מתקפל בצרחות תוך כדי שהוא אוחז את ברכו. רציתי לראות מה קורה איתו אבל חשבתי על ה25000, וחוץ מזה תמיד צריך לדאוג למספר אחד. ואדים נמצא שני סיבובים ועשרים מטר לפני. הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. אני מגביר מהירות ומשיג אותו, מוציא את האגרופן מהכיס האחורי וחובט בו בבטן. אני עף שני מטרים אחורה וואדים ממשיך כאילו לא קרה כלום. הבנתי שאני צריך לאלתר ומהר. עד שהתאוששתי, ואדים נמצא כבר מאה מטר לפני ולא רחוק מלסיים. הגברתי קצב עד לרמת "לשון בחוץ" ושנייה לפני שהתרסקתי, השגתי אותו והספקתי לפלוט "ואדים, ואדים, זוהר נפצע קשה. הוא לא מוכן שיפנו אותו עד שהוא רואה אותך", ונפלתי על ברכיי מרוב עייפות. ואדים מפסיק לרוץ ומבט מבוהל נפרש על פרצופו. "איפה הוא?" הוא תופס את כתפיי בשתי ידיו. אני מצביע לאחור ורואה את ואדים רץ לעברו בקצב של 3 דקות לקילומטר. אני מתרומם ובשארית כוחותיי מתחיל לרוץ ולצמצם את הפער מגינת מפאוורבאר. אני משתווה אליה, ואחרי כמה פלפולים ושיחת טרשטוק קטנה, עוקף אותה בהפגנתיות ומאיץ בדרכי ל5 קילומטרים האחרונים ולשער הסיום. אני רואה את ואדים רץ מולי, סוחב את זוהר על גבו תוך כדי שזוהר מתחנן אל ואדים שהוא בסדר ושיניח אותו חזרה.

החום הוא בלתי נסבל. אני בקושי רואה את שער הסיום שנמצא כמה עשרות מטרים ממני ומתחיל לזגזג. אוזני מתחילה לקלוט את שאגות הקהל ואני חושב שאני מבחין בחברה שלי ובצוותי הטלוויזיה. אני מגביר קצב ומרגיש שאני יכול לטעום את ה25000. אני רואה אותי שוכב על אי קריבי עם שייק ביד ויפיפיות טרופיות מעסות את שרירי, העולם כולו כל-כך יפה ומסתובב כל-כך מהר סביבי. ואז.. אז זה קרה. מה שלא האמנת שבחיים יקרה לי, אכן קרה!! נתקלתי בקיר. כן, כן לא כיבדתי את המרחק ופגשתי את הקיר. זה קרה גם לי. לא הרגשה נעימה בלשון המעטה.

עברו כבר 10 ימים מאז אותו אירוע מצער. גלי שלי מטפלת בי באדיקות מעוררת הערצה, אבל אני עדיין מרגיש את הכאבים בכל הגוף, בראש אבל בעיקר את ההשפלה, שלא לדבר על ה25000 שקל שלא קיבלתי.

אני גולש לי בסלוטוויצ' ולפתע גלי שיושבת לידי מתפרצת בצחוק. אני מציץ במחשב שמולה ורואה קוד של SQL.

"חשבתי שאמרנו שלא נדבר על זה יותר" אני אומר לה בעצבנות. גלי לא מפסיקה וממשיכה בצחוקה במתגלגל ולא יכולה לעצור את עצמה. אני לוקח את המחשב שלי לחדר השינה בהפגנתיות וטורק את הדלת. "בובי.. בובי.. אני מצטערת", היא רצה אחרי.

"פשוט נזכרתי בזה שוב. זה היה פשוט כל-כך מוזר איך רצת כמו מטורף עם כזה חיוך דבילי על הפנים ופתאום פנית ימינה לדוכן מוצרי תזונה והתנגשת שם בקירררההחחחחחחההההההההה."

ב$%#%#@