תחרות הסיפורים של אירועי מרתון תל-אביב

הוספת הערה

הערה מ- שוש בלייכמן בתאריך: מאי 26, 2010 בשעה: 3:29pm

לרוץ לבד = זה 42 ק"מ, לרוץ ביחד = זה מרתון.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מפונקת, ואני כן בן אדם של בוקר. אני מתעוררת עם ציוץ הציפורים שמתגוררים בעץ האיקליפטוס הענק של השכן, יחד עם צאת החמה, בלי שעון.
אבל ביום המרתון, 14.5.2010, הייתי צריכה לקום ממש, אבל ממש מוקדם. חישבתי את הזמן במדויק: רבע שעה לסידורים, רבע שעה נסיעה באופנוע עד קו הזינוק, ועוד רבע שעה לסידורים אחרונים לפני הכניסה לשרוול הזינוק. זה אומר רבע לחמש זה בסדר.
אבל מה, בשלוש וחצי קמתי בבהלה. חלמתי שפספסתי את האוטובוס שמסיע לזינוק ולא יכולתי להשיג את הרצים. אז אחרי חלום כזה, לא יכולתי להירדם שוב, שמא הנבואה תתגשם. לזינוק הגעתי עייפה, חצי ישנה. לא היה לי שום חשק לשתות את הקפה שהכנתי מבעוד מועד, ולא לאכול את הבננה ואת חטיף הבריאות שהכנתי לעצמי יום קודם באהבה רבה. ישנתי בעמידה ואחרי ירית הזינוק, ישנתי בריצה. הרגליים לקחו אותי מכוח האינרציה. רצתי אחרי הישבן של זה שלפני. מהעיר המתעוררת בבוקר, מהשחר שעלה והנופים הקסומים של תל אביב, ללא מכוניות וללא זיהום האוויר, לא ראיתי כלום. רק כביש וכביש והישבן של הרץ שלפני. עבר זמן מה, ותקף אותי רעב נוראי. פקחתי עיניים טוב טוב וראיתי לפני שלט - 19 ק"מ. ואוו, חשבתי לעצמי, 19 ק"מ עברו די בכיף! זו בשורה טובה, כי הנה עברתי 19 ק"מ, אבל גם בשורה לא טובה כי לא שתיתי ולא אכלתי כלום, וזה לא ממש חכם. האטתי, פתחתי את הפאוץ שעל מותני, והוצאתי ג'ל.
"קרה משהו? את בסדר?" שאל אותי רץ צעיר, נחמד ומלא חיוכים, למרות 19 הק"מ.
"בטח, סבבה, עניתי לו, אני רק אוכלת ארוחת בוקר."
"בכיף, אני רץ להביא לנו קפה" התבדח, באיזה טעם את רוצה אותו?" "בטעם משקה איזוטוני" - עניתי. "כבר מגיע, רק עוד כמה ק"מ", אמר והמשיך בריצה.
וכעבור זמן קצר, אכן הגעתי לשולחן המשקאות. "איזה טעם את רוצה ? צעק לי המחלק. "אני ממליץ על הורוד" שתיתי את הורוד, ואת הצהוב, וגם מים כמעט בכל תחנה, עד שהרגשתי שאני יכולה לגדל דגים בבטן.
בכניסה לתל ברוך, חיכה לרצים שולחן עמוס כל טוב, בייגלה, צ'יפס, עוגה כושית, קולה וכל מיני מיצים ממותקים. הנוף התחלף כל הזמן, ולא היה משעמם. עברו עוד כמה ק"מ. היה חם, אמצע חודש מאי. הבוקר הקריר הפך מזמן לזיכרון נחמד. ראיתי את הקיר המפורסם מתקרב אלי, 30 ק"מ עברו. התפיסה שלי קצת איטית בבוקר, אבל לא, אמרתי לעצמי, שום קיר- אין מצב, החום קטן אלי. הלבשתי על פני חיוך של אושר- 30 ק"מ בטח שווים חיוך - וכך המשכתי, מטר אחרי מטר, ק"מ אחרי ק"מ.
נזכרתי במרתון אחר שרצתי בתל אביב, בשנות ה- 80, וגם אז היה חם. המארגנים אמרו לקחת איתנו מים, אבל אני לא לקחתי, כי אני לא אוהבת לסחוב איתי כלום. המים נגמרו, לא היו אז הכמויות של היום. פתאום, הגיע רוכב אופניים, עם מגפון, וביקש מהתושבים ברמת החייל להוציא מים לרצים. והאנשים אכן יצאו מהבתים ונתנו לנו מים בבקבוקים ובדליים וגם שטפו אותנו עם הצינור של הדשא. איזה כיף זה היה! ועם המחשבות החיוביות האלו, הגעתי לגני יהושע והחיוך המאושר עדיין מרוח על פני. הרצים שרצו את המקצים הקצרים היו כבר בדרך הביתה. הם באו מולי, בכמויות, וכולם עם מדליית המרוץ על הצוואר. איזה ייאוש! אבל מה, הם פרגנו לי, כל הכבוד וכאלה. ואז, צעירה אחת עשתה לי את היום.
"ראיתי אותך גם במרתון כפר סבא, את גדולה, אחותי", צעקה לי". מרתון כפר סבא עלאק", חשבתי לי, אין לה מושג ירוק מה זה מרתון.
להפתעתי, ראיתי פתאום את שער הסיום. הכרוז קורא בשמי. אני על קו הסיום! עברתי! מחיות כפיים! הצצה אל השעון וזהו, כל 42 הקילומטרים מאחורי.
כל מי שעובר את קו הסיום - הוא מנצח! וגם אני.

שוש בלייכמן – איילות