בבת אחת פשוט נמאס לי. התחיל אתמול: ריצה בכוח בבוקר- התולעת לא רצה לזוז מהמיטה. הנקיפות מצפון החליטו ללכת איתו מכות וניצחו. ברור שאחר כך היה נפלא, הבעיה היתה עד השניה של ההתחלה. היום, דווקא יצאנו ממש בכיף. דקה אחרי, התיישבה לי תחושת הבעסה על המוח. 2.38 ק"מ טחנתי רצון להפסיק במיידי, מזל שהאינרציה סגרה לי ל- 16 ק"מ. הבעיה שהאינרציה המתוקה לוותה הפעם במקהלת שדים מהגיהנום, וכל אחד מהם יושב במקום אחר. קולות הבס הכי עמוקים היו של שד הכתף ושל שד האונה הרקתית. הטנורים ישבו על הבטן ורקדו רומבה. צודקים השדים-גם להם נשבר.
לא בא לי לראות את הפארק הזה יותר. לא את השקיעה המדהימה שהייתה, לא את ענני הסתו שהגיעו יש מאין מעל שדה דב, לא להרגיש את הרוח הקלילה שפתאום התחילה מהים, לא לפגוש פתאום בשמחה גדולה מישהו שאהבתי פעם, לא המחזה הנפלא של עשרות אנשים שמגיעים לריצת האימון של נייקי בהדר יוסף. פשוט לא רוצה את זה יותר, לא את הפארק ולא לרוץ . די ומספיק.
די! די! די!
סביר להניח שהיציאה מהשבילים שכל עלה בהם מוכר- כולל המיקום של העץ שממנו הוא נשר לפני חודש, תחזיר את החשק לריצה. אני יודעת שזה יקרה, רק שאף אחד לא מוכן לרוץ איתי בשטח- כל מי שאני אוהבת לרוץ איתו וקצת אכפת לו ממני חושש לרגליים שלי ומסרב בתוקף, לי דווקא מתאים נקע נחמד, יפתור את כל הטרחה המיותרת הזו בנסיעה ההזויה שקימבנתי לברלין.
מתי אפשר יהיה לחזור להרפתקאות הריצה במקום השיעמומונים הללו של טחינת אספלט?
מרתון רצית. מרתון קיבלת. עכשיו- תשתקי.
עוד 26 ימים וזה עובר.
כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!
Join שוונגנט