היום, מתוך שילוב של שטויות שקרו זו אחר זו, הגזמתי סוף סוף באופן סופי ומוחלט.
אולי לטובה. ככה אני, עד שלא מקבלת סטירה רצינית, ממשיכה לזחול ולבקש עוד. חודשיים ועשרה ימים לפני היום הקובע, העזתי ברשלנות פושעת לרוץ יותר ממרחק שהותר. האמת, שלא ידעתי שזה מה שקורה עד שהגעתי הביתה ובדקתי מתוך פאניקה במפות נורמאליות, מדוע מה שבדרך כלל קל לכיוון דרום, התארך כל כך והיה קשה ומשחיר עיניים במסלול שמשך צפונה.
עשויה מטיטניום? מותר גם לי להתפרק.התשישות ראויה.
עייפה כעת, הדופק מקפץ לו גם במנוחה מוחלטת, שלוש מקלחות מהבוקר ועדיין מרגישה בוערת. אני רוצה שינה גדולה ועמוקה.רוצה הפסקה. לא רוצה לרוץ שנתיים, לא רוצה לקרוא או להאזין למוזיקה, אפילו לא רוצה לאכול. רעב ריק שכזה בבטן. לא רוצה אף אחד סביבי. רוצה חושך ולהתרחק בשקט. מוצפת עד בחילה בעייפות הגדולה הזו, בציפיה המבישה הזו למחר.
שפחת מרחקים שכמוך, ומה בדבר בגידת הזמן?
חיה רעה אכלתהו.
מר מאוד מתקם של קילומטרים גנובים.
כדי להוסיף הערות עליך להיות חבר ב-שוונגנט!
Join שוונגנט