זמן פציעה: 4 ימים, 4 שבועות לפני

ספירה לאחור: 4 שבועות

הגעתי לישורת האחרונה, עוד 4 שבועות לישראמן. לפני עוד שבוע אחרון של אימונים קשים, שגולת הכותרת שלו תהיה מחנה אימונים באילת, על מסלול הישראמן, ואז הטייפר המיוחל. הגוף כבר עייף ומותש, האימונים מתארכים ברמות שלא הכרתי בעבר. מעבר לקושי הפיזי, ולקושי המנטאלי נוסף עוד הקושי האובייקטיבי לייצר מספיק זמן לאימונים. הג'אגלינג הרגיל בין משפחה, קריירה ואימונים הופך קשה יותר ויותר, על גבול הבלתי אפשרי.

ואני? אני לא מאמינה עדיין שאני כאן. זה מרגיש טוב מכדי להיות אמיתי. כל ספורטאי מכיר את זה: ככל שמתקרבים לתחרות המטרה, החשש מפציעות גובר ועולה. אנחנו תופסים מרחק מכל אחד שמשתעל, חוצים כביש בזהירות מופרזת, ובכלל... אם היינו יכולים לעטוף את עצמנו בצמר גפן, כנראה שגם את זה היינו עושים.

שישי בבוקר בשפך הירקון: זריחה עוצרת נשימה

יום שישי: התנגשות בלתי נמנעת
שישי בבוקר הרבה לפני הזריחה אני כבר על האופניים בדרך לפארק. 3 שעות של אימון נפח. ביקור קצר בים, עוד זריחה עוצרת נשימה, ואני חזרה בגבעה, עוד ועוד הקפות. קשה לתאר במילים כמה שהגוף כבר עייף והרגליים מותשות. פתאום אימון שבימים רגילים לא נראה קשה בצורה יוצאת דופן, הופך לאתגר רציני. איציק ואילן מתלווים אלי לסיבובים האחרונים, הם כבר מכירים אותי, וללא מילים יודעים מתי אני זקוקה לחברה. הסט המרכזי מסתיים, קריאת שמחה בלתי רצונית נפלטת מגרוני, ואני נפרדת לשלום ומתחילה בשחרור בדרך הביתה.
מכאן זה כבר קל, רוב המסלול על נתיב אופניים. נתיב האופניים שלי נקטע במפתיע עקב תחנת אוטובוס, אני עוקפת בזהירות, ואז לפתע מגיח מולי מאחורי התחנה רוכב נוסף. ההתנגשות בלתי נמנעת. אני עפה על הגדר, האופניים שלי על הברך, והרוכב השני עם אופניו – על האופניים שלי.
הברך מתפוצצת מכאב, כל הגוף רועד מההלם, אני לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לעצור את הדמעות. כואב!
מחזה הזוי, שנינו יושבים אחד ליד השני על הגדר, כל אחד עם כאביו הוא, והאופניים מושלכים על המדרכה. הרוכב מתאושש ראשון, בודקים את האופניים, הכל בסדר, אני מבטיחה לו שגם אני בסדר, והוא יוצא לדרכו. אני עולה על האופניים – כואב! פותחת בדיווש איטי הביתה. האופניים נשארים באשפוז יום אצל עופר, ואני מדדה באומללות הביתה. הדבר היחיד שרץ לי בראש כרגע זה: "ומה יהיה עם איש הברזל?"
בשלב הזה סדרת טלפונים והתייעצויות עם המאמן, קרח וטראומיל ללא הפסקה, שחייה ארוכה שדוקא מועילה לברך, עוד התייעצויות וההחלטה נופלת: מחר בבוקר מנסים לרכוב, אם יכאב – נפסיק.

שבת: זולגות הדמעות מעצמן
שבת בבוקר, הברך עדיין נפוחה, עוד קרח, עוד טראומיל, ואני מתארגנת לרכיבה. היום אימון ארוך וחשוב במיוחד של שבע שעות. קשה להתארגן לאימון ארוך כל כך, בלי לדעת אם אני אשלים אותו או לא, אבל אני אופטימית. חימום, יוצאים לדרך, והברך מתחילה להשמיע קולות, אבל בקטנה. עדיין מקוים שזה יעבור אחרי שהגוף יתחמם. עוד כמה דקות, אני כבר מתחילה להרגיש כאב עמום, אבל עדיין לא בטוחה. בעלייה הראשונה הברך צועקת "גוועאלד", ובעצה אחת עם המאמן אני עושה אחורה פנה וחוזרת לאוטו.
בנסיעה הביתה אני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות... איך אפשר להתאמן לאיש ברזל בלי לרכוב ולרוץ?
חזרה בבית, אני אוספת את עצמי ומפסיקה עם הדמעות – המשפחה שלי לא אשמה שאני פצועה. הילדים שלי לא צריכים אמא בוכה. כולם עדיין ישנים, ואני שוב חוזרת לבריכה, להטביע את יגוני באימון שחייה ארוך.

יום ראשון: אנשים טובים באמצע הדרך
השכם בבוקר ואני פותחת את הבריכה, לעוד אימון ארוך. אנשים נכנסים ויוצאים, ואני עדיין שוחה ושוחה. אני משוכנעת שתיכף יצמחו לי קרומים בין האצבעות ואני אהפוך לדג עם כל שעות השחייה שאני צוברת עכשיו.
9:00 בבוקר ואני מתייצבת בספורטופדיה לעיסוי שנקבע מראש אצל דני לנדאו. למרבה ההפתעה השמועות על הפציעה שלי כבר הגיעו אל דני, והוא ערוך ומוכן לקראתי, כבר הספיק לדבר עם ד"ר מוקי יניב, מנהל המכון ואורטופד ספורט מומחה, וגם הוא יכנס במהלך הטיפול לבדוק את הברך. האם המזל שלי מתחיל להשתנות?
דני ומוקי בודקים, ממששים, מכופפים ומיישרים וגזר הדין ממהר להגיע: אין נזק למפרק, אין נזק לרצועות, הכאב עוד יהיה שם כמה שבועות, אבל אפשר לחזור להתאמן. בבת אחת ירדה לי אבן ענקית מהלב, הלב קופץ משמחה, אני עדיין בדרך לישראמן! בדרך להגשים חלום!

יום שני: מבחן הכאב
שני בבוקר, אני מתכוננת לאימון נפח ארוך וקשה, מלאת חששות וספקות. אני כבר יודעת שהולך לכאוב, אבל כמה כואב? האם אני אעמוד בכאב הזה? האם אני אשבר? יום קודם המאמן כבר מכין אותי מראש לכך שהפעם מותר לקצר, אפשר לוותר. אבל ביני לבין עצמי אני מחליטה לעשות הכל כדי לא להגיע לזה...
חימום, והברך מייד דואגת להזכיר את קיומה. אבל בקטנה. עם הכאב הזה אני מתמודדת בלי בעיה מיוחדת. מתחילה סט מרכזי, מעלה עצימות, מעלה מהירות, והברך בהתאם – כואב! שוב ושוב אני חוזרת בראש על דברי המומחים מאתמול: מותר להתאמן על הכאב הזה, למעשה זה אפילו יאיץ את ההחלמה. אני מדמיינת לעצמי איך עם כל סיבוב פדל אני מזרימה עוד דם לאזור הפגוע, דם שמפנה את הפסולת ומזרז את ההחלמה, וממשיכה. אני והכאב.

אני מנסה כל טכניקה אפשרית להתמודדות, ופתאום זה קורה – התנתקות. הברך והכאב עדיין שם, אני עדיין מרגישה את זה, אבל מנותק – כאילו זה קורה למישהי אחרת, לא לי. אני מתרגשת מהתגלית הזו כמו ילדה קטנה שלמדה טריק חדש. אני מתרכזת בלהעריך את כל הדברים שאני אוהבת בספורט הזה: את מגע הרוח בפנים, את תחושת החופש האולטימטיבית, מתרכזת בלהעריך את היופי שסביבי, את הרעננות של הפארק אחרי הגשם. ופתאום, אני תופסת את עצמי עם חיוך רחב על הפנים, וקולטת כמה שזה הזוי: עם כל הכאב הזה, באמצע אימון קשה, ואני מחייכת, מאושרת.

שני בבוקר בפארק הירקון: אני מתרכזת בלהעריך את היופי שסביבי

הרכיבה מסתיימת, ואני מחליפה לריצה. בהתחלה הברך עוד שקטה, ואני מעיזה לקוות שאולי בריצה זה לא יכאב. אבל תוך זמן קצר הכאב מופיע, והעיניים שוב מתמלאות דמעות. דמעות של תסכול, של אכזבה, זה כל כך לא הוגן! אני מתעשתת מהר, זה לא לעניין עכשיו. "תתנתקי, תתנתקי" אני מזכירה לעצמי את הטכניקה החדשה שלמדתי רק הבוקר, וזה עובד. שוב הברך עוברת למישהי אחרת, ואני ממשיכה באימון שלי. מנסה לעודד את עצמי: מה זה כבר עוד שעה וחצי ריצה, אחרי שכבר התמודדתי עם הברך הזו שלוש שעות ברכיבה?
אני רצה בפארק, סופגת את האויר הנקי, את הנופים שמסביב, שוב נכנסת ל"מוד תיירת" ומצלמת פה ושם: לתפוס את הרגע. מזכירה לעצמי כמה שאני בת מזל. ואני מוקירה תודה לגוף שלי שמאפשר לי לעשות את כל זה, מוקירה תודה לברך שלי שמתמודדת עם המכה הזו בגבורה, ומוקירה תודה לראש שלי שמאפשר לי להתנתק ולהנות מהבוקר הקסום הזה.

ריצה בפארק: "תתנתקי, תתנתקי" אני מזכירה לעצמי את הטכניקה החדשה שלמדתי הבוקר

זהו, ועכשיו למחנה האימונים... הברך ואני יורדות לאילת :-)

לפרק הקודם: תגידי תודה שאת כאן