זובור בטריאתלון ת"א חלק שני -הנקמה

אחרי מה שקרה בשנה שעברה בטריאתלון ת"א כפי שתארתי ב"זובור בטריאתלון ת"א", הייתי אחוז רגשות נקם בכל מי ששם נפשו לרדוף אותי מסיבות שפלות, חסרות מוסר וכל הגינות בסיסית. בעיקר לא יכולתי לשכוח את התקרית המשפילה בפלוטון, ובמיוחד את המניאקים שהיו איתי ולא סבלו את זה שאני רוכב איתם, ואת ההשפלה הבלתי ניתנת לתיאור אשר הבהירה לי כמה שאני חלש.

שבוע הטריאתלון הגיע ואני מתרגש מאוד. אני מתרגש כי סופסוף הצלחתי להתאמן בצורה פחות או יותר רציפה במשך מספר חודשים ואני מרגיש שאני בכושר טוב. אימון בריכה ואני שוחה 1500 מטר ב 26:05, הורדתי עוד 10 שניות. אני מרגיש נהדר. הלכתי לאימון ים עם אריאל ונראה שהצלחתי להתרגל לשחייה בים, משהו שמאוד הגביל אותי בטריאתלון עמק הירדן בכינרת.

יום רביעי, אימון על הטריינר לפי התוכנית של האוניברסיטה. נותן שני קטעים של 10 דקות בקצב תחרות וההרגשה נהדרת. אני מרגיש שלמרות שלא הפכתי לקאנצ'לרה, השתפרתי מאוד ברכיבה.
אני מתחיל שחרור כאשר הטלוויזיה מראה את "ספורט הדמים" עם ואן דאם. אני רואה את צ'ונג לי מעיף עליו את האבקה המסתורית וואן דם מאבד את ראייתו ונלחם בו "על עיוור." גלי נכנסת לסלון ורואה אותי מחייך מול המקלט כאשר נראה שהדמיון שלי עובד שעות נוספות. היא מסתכלת עלי, מסתכלת על הטלוויזיה, שוב מביטה אלי ומפטירה "עוד פעם אתה רואה את הסרט הזה. עברה שנה מאז, אתה לא חושב שאתה צריך כבר להניח לזה ?"
היא מפריעה לי לריכוז ואני נאלץ להפסיק לדווש. אני נועץ בה מבט חסר סבלנות, לא עונה לה והולך להתקלח.

בלילה לא יכולתי להירדם. אני קם, פותח את המחשב, מדפדף ב 4 ספורט ומחפש ברשימת המשתתפים את הפושעים. מרמרלי לא משתתף, גגאל גם לא. חבורה של פחדנים!! ממשיך לבחון את הרשימה ורואה שאיתי הירש כן משתתף. זה מרגיז אותי. מצד אחד כעסתי על אלו שלא השתתפו, אך מצד שני כעסתי על הירש איך יש לו את החוצפה להופיע אחרי מה שעשה פעם קודמת. הזיכרונות מציפים אותי ואני מתמלא זעם. לא סתם זעם, אלא זעם כללי כלפי העולם כולו.

יום התחרות הגיע. אני מרגיש טוב מבחינה בריאותית. אני מגיע לשטח ההחלפה ורואה את נווה כהן עומד מולי. אנחנו לוחצים ידיים ונווה אומר לי שהוא ינסה לרדת את השעתיים. אני שוקל אם להתחיל כבר עכשיו אבל נווה עושה רושם של בחור נחמד, והחלטתי שהוא הרבה מעבר לרמתי ולא ממש קשור אלי. החלטתי להניח לו.
אנחנו יוצאים לשחייה. להפתעתי, למרות ריבוי המתחרים, כמעט אף אחד לא נתקל בי, אני לא מקבל מכות והדופק מרגיש יחסית נמוך למה שהיה בכינרת. אני מסיים את הסיבוב הראשון ומבצע בדיוק את מה שתרגלנו באימון הים עם אריאל. אני מציץ לשעון 14:30. אני יוצא לסיבוב השני ושנייה לפני המעבר מפרפר לחתירה אני מציץ בשעון שוב – 15:45. לקח לי כמעט דקה וחצי לצאת ולהיכנס חזרה למים. אוי ואבוי.
השחייה חזרה גם הייתה לא רעה, אבל הדופק שלי מאוד גבוה. אני יוצא מהמים בקצת יותר מ 30 דקות אבל מרגיש טוב. בדיעבד, אני מאוד לא מרוצה מהשחייה שלי כי שחיינים ברמתי בבריכה מגיעים בקביעות 3-4 דקות לפני.
החלפה מהירה ואני יוצא לרכיבה. הרגל לא נכנסת לי לנעל ואני מאבד זמן יקר וחושב על איזה חכמולוג אני שחסכתי את 15 השניות בנעילת הנעליים וריצה בשטח ההחלפה יחף, רק בשביל לאבד 10 שניות על האופניים בנעילתן. אידיוט מושלם.

אני מתחיל ברכיבה ומוצא את עצמי פחות או יותר לבדי או מוקף בבני לוויה זמניים. אני על 35 קמ"ש ומאוד קשה לי. ממש קשה לי. בסיבוב בגלילות אני נמוג ומרגיש איך המהירות נחלשת ואני נאלץ להיעזר בכל מי שאני מוצא. לפתע, שלושה רוכבים עוברים אותי במהירות מסחררת, לפחות עשרה קמ"ש מעלי ואני מבין שזה עכשיו או לעולם לא. אני חורק שיניים ומשיל ריאה על מנת להדביק אותם. זה מצליח ואני נכנס לקצב. הדבוקה גדלה לאט, לאט ואנחנו רוכבים בקצב טוב מעל 40 קמ"ש וקרוב ל 45 קמ"ש לפרקים. ההרגשה פשוט מערפלת חושים. איזו מהירות. איזו שעטה. אף פעם לא רכבתי בתחרות עם דרפטינג ולא חוויתי את ההרגשה הזו, הרגשה אשר מאוד שונה מזו באימונים.

אני עדיין חושש שלא אצליח לעמוד בקצב של הפלוטון לאורך זמן. החבר'ה אשר מובילים, מאוד חזקים ותמיד כאשר זה מגיע לרכיבה, אני מתמלא רגשי פחד ונחיתות. לאט, לאט חששי מתבדה, ואני מבין שבהעדר תאונה כלשהי אני אצליח לעמוד בקצב. אני מתמלא אנרגיה חיובית וכמעט מתחיל לצחוק. איזה כיף. אנחנו שועטים קדימה כמו עדר סוסים פראים בערבה אוסטרלית ועוקפים מתחרים על ימין ועל שמאל. זהו המקום להזכיר את הכבוד העצום שאני רוחש לירון יונגמן (מ"ס ברזל 975) ולשני מובילי הדבוקה האחרים, אשר לחצתי את ידכם בסיום המרוץ, על הצורה שסחבתם את הדבוקה בידיעה שזה לא הוגן שלא חולקים אתכם את הנטל, ובידיעה מוחלטת שתשלמו על זה בריצה. הלוואי והיה גביע שמוענק לאלו שהרגו את עצמם בשביל הכלל כי בהחלט מגיע לכם. הצבתי לעצמי מטרה שבשנה הבאה אני אהיה אחד כזה ואני מוכן אפילו להשקיע מאמץ בשביל זה. כן, כן.
נחזור לענייננו. אני רואה פלוטון נע לעברי באזור איינשטיין ואת הירש מוביל אותו. לפתע כמה רוכבים בפלוטון שבא ממול מתחככים אחד בשני וגילי רייכמן עושה סלטה באוויר לכיוון הדשא וכמה אחרים מתרסקים. יש לי הרגשה שאני יודע בדיוק מי אחראי ל"תאונה" הזו. אני מתמלא זעם ומתחיל לחשוב איך אנחנו משיגים אותם.
הדבוקה שלי לא עובדת חכם, כאשר ישנו רק טור אחד ואותם שלושה חברה מובילים כל הזמן. אני מבין שזו עלולה להיות טעות טקטית אבל אני כל-כך משולהב מההצלחה שלי ומהיכולת לעמוד בקצב של הדבוקה, שאני עולה ופותח טור שני על מנת להאיץ את הפלוטון. אני לוקח את הצ'אלאנג' השני שלי, יושב על 40 קמ"ש ומרגיש שקשה לי מאוד. אחרי 3-4 דקות, אנחנו מגיעים לגלילות ואני מגלה שרק רוכב אחד נמצא מאחורי מסיבה לא ברורה וכל השאר מאחורי הטור הימני. נאלצתי לחזור לטור הימני.
רוכב מלפני מתעייף והדבוקה מתפצלת. אני נחוש לא לאבד אותם, עוקף אותו, ושוב נאלץ להרוג את עצמי על מנת לחזור. אני מצליח וזה גורם לי לצהול מבפנים.
פונים ימינה לכיוון רידינג והחלק הקדמי בורח בסיבוב. אני נאלץ להרוג את עצמי שוב על מנת לא לתת לחמשת המובילים לברוח ואני מצליח. אנחנו שוב יוצאים בשעטה לכיוון גלילות עם רוח גבית חזקה ואנחנו מדגדגים את ה 45 קמ"ש.
פתאום אני רואה את הירש מגיע מולי. אני המום. הוא ברח לפלוטון כאשר הוא ממש משאיר סימני כוויה על הכביש. אלוהים ישמור. וואו!! רק יונתן מלכא ונווה כהן לפניו כרגע ונראה שהוא בדרך לעקוף גם אותם. הבן $^$# הזה.

אני שוב שוכח את מקומי ופותח טור שני. אני צועק לחברי לדבוקה שנרכב יותר מהר אם נעבור לשני טורים אבל כנראה שאף אחד לא מאמין בי. קשה להאשים אותם האמת. אף אחד לא מצטרף אלי וכולם נשארים בטור השמאלי. אף אחד לא לוקח סיכון.
הגענו חזרה לירקון. קצת פחות משעה ודקה. זמן מצוין בשבילי. אני רץ עם האופניים, שם נעליים ורץ לתפוס את הבן בלייעל. ההחלפה מאוד מהירה ואני מרוצה.
הגוף בוגד בי. קשה לי לנשום והצד הימני דוקר, בדיוק כמו שהיה קורה כשהיינו ילדים. הטריאתלט שלפני נשאר במרחק קבוע מקדימה ואין לי כוח לעקוף אותו כאשר אני בקצב של 4:10 לק"מ. אני עובר ליד האוהל של אנדיור ושומע את העידוד הבלתי נלאה. מילה טובה לחברה של אינדור וסונטו עולם המים שבאמת נתנו עידוד מהלב ועשו הרבה רעש. בדיוק כמו שצריך. חבל רק שרוב הצופים מעודדים רק כשרואים טריאתלט שהם מכירים ורוב הזמן נראים אדישים כמו קהל בהופעה של צביקה פיק.
לפתע, אני רואה את הירש רץ מולי במסלול הנגדי. וואו, יש לו לפחות רבע שעה עלי והוא נראה רץ בקצב ממש טוב. חשבתי שהוא יותר איטי בריצה.
ידי הימנית מתקפלת לאחור ומחפשת את הרוכסן הכיס האחורי בחליפה. מפאת הדופק האוורסטי הנוכחי שלי, זמן התגובה שלי ממש איטי ועד שאני זז, הירש חולף על פני. אני לאט, לאט נכנס לקצב והכאב נעלם. אני זועם שפספסתי את ההזדמנות שלי ויש לי חשק לכלות את זעמי על כל מי שאני עוקף. אני חושב כמה מגניב זה יהיה כאשר אכתוב על זה סיפור ואפרסם אותו באתר וכולם יטפחו לי על השכם וישאלו כמה הנקמה מתוקה.

תהיה לי עוד הזדמנות אחת עם הירש וזהו. אני הולך להמם אותו עם כזו מכה, שעד שהוא יתאושש הוא יאבד את המדליה.
לפתע ליד הגשר, אני רואה את אחד המניאקים שהיו בדבוקה שנה שעברה. אותה חליפה לבנה, אותם משקפי שמש, אותו מבט שטני.
אני עוקף אותו מימין, נועץ בו מבט והוא מחייך אלי ומסמן לי עם אגודלו "כל הכבוד." מבלי לחשוב פעמיים, האגרופן נשלף ואני הולם בו כמו בסרט מצויר. "זה על הפלוטון של שנה שעברה חתיכת טינופת" אני מסנן לעברו תוך כדי ריצה כאשר הוא שוכב לו על הגב, מעולף, בין הצמחייה העבותה. אני שם לב שהחלק הקדמי של חליפתו כחול. המממ... מוזר.
לא היה לי יותר מדי זמן להתעסק עם זה כי הייתי בטירוף חושים. אני כרגע רץ בקצב של קצת פחות מ 4 ק"מ לדקה ועדיין קיוויתי לרדת מ40 דקות (לא כולל החלפה) וזה אומר לפצות על הקצב האיטי בהתחלה.

מתחרים מעודדים אותי לכל אורך המסלול ואני במצב רוח מרומם. אני חובט בעוד מתחרה שהעז להתקרב אלי יותר מדי, הפעם בגבו. רק קוף אחד נשאר לי להוריד מהגב.
אני שוב חולף על פני האוהל של אנדיור והעידוד מכניס אותי לכזו אקסטאזה שכמעט הוצאתי את האגרופן וחבטתי באחד המעודדים של "סונטו עולם המים".
אני עובר את גשר רידינג ואני רואה את הירש מרחוק. אני חושב בדיוק איך אני הולך לעשות את זה. כמה זמן חיכיתי לזה. כמה זמן חלמתי על זה. אני כל-כך רוצה את זה שאני יכול לטעום את זה. הבן $&%# הזה. אני מצחקק לעצמי תוך כדי שאני מכין את האגרופן, כשאני חושב איך אני הולך לתאר את זה בכתבה בצורה משעשעת, ואף אחד לא באמת ידע אם זה באמת קרה או לא, כי זה הולך להיות בדיוק על גבול המציאות. "רגע, אבל באמת היה איזה אחד שיצא עם פנס ושבר בארובת העין", אנשים כל הזמן ייגשו אלי מחייכים. 50 מטר מפרידים בינינו.
לפתע חליפה אדומה בוהקת נכנסת לטווח הראייה שלי, זה יעקב מאנדיור שנמצא 10 מטרים ממני. הירש מתקרב בצעדי ענק והוא נמצא כבר 20 מטרים ממני, מאחורי יעקוב.
"יונתן, תחשוב על הסיפור שאתה הולך לכתוב, תחשוב על הסיפור שאתה הולך לכתוב", יעקוב צורח אלי ומפריע לי לחשוב על הסיפור שאני הולך לכתוב.
דופק 185, אני כולי מתנשף ולחוץ, וסביבי ישנה כזו פקעת של אנשים שאני בקושי זוכר מה רציתי לעשות. כולנו צמודים אחד ליד השני.
עכשיו, עכששששיוווווו עכשששיוווווווווווווו!!!! אני מניף את ידי, עיני נעצמות ואני חובט בהירש ומעיף אותו לירקון. אני שומע צרחות אימה מאחורי של עוברים ושבים, ואני רץ כמי שחזה בשד.
אחרי כ200 מטר, אני מעז להסתכל אחורה ואני רואה המולה סביב האזור. יששששש. אף אחד לא מתעסק עם יהונתן רימון. 7 ק"מ ואני מרגיש מצוין. אני עוקף עוד אחד וחובט גם בו.
אני כרגע על 3:52 לק"מ ושומר על קצב. בסיבוב אני מקבל עידוד מדני שחור שהחלטתי לא להתעסק איתו כי גרבי הקומפרשן נקרעו לי, ואני רוצה לבקש הנחה על זוג חדש. חשיבה תחת לחץ. תמיד חשוב.
אני עובר ליד זירת הפשע ומחפש את שאריותיו של הירש, אך לתדהמתי האינסופית אני רואה את יעקוב שוכב שם, עם מבט המום על פניו ודם מטפטף מאפו על חליפתו. רציתי להישאר ולעזור, אבל הייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה ותמיד צריך לדאוג למספר אחד. התחפפתי משם. צרוף מקרים או שיכול להיות שחבטתי באדם הלא נכון? יעקוב המסכן. אני עובר את נקודת העידוד, עולה על הטיילת, משליך את האגרופן אל המים כדי להשמיד את הראיות, עוקף את קים דרמון ומסיים עם חיוך על הפרצוף כאשר אני מחליק יד ליעל מקל המקסימה.

סיימתי ב2:16, רביעי בקטגוריה. חיבוק מהחברה, אני מנסה להסדיר את הנשימה ולעכל את מה שקרה פה, אך פתאום אני נשלף כלפי מעלה עם טפיחה עצבנית על הכתף ונאלץ להתיישר רק כדי לגלות את הירש עומד מולי עם יד מושטת.
"כל הכבוד. יונתן. יופי של תוצאה. וואו." לא ידעתי מה לעשות אז לא עניתי לו.
"מה קרה?" הוא שואל אותי.
"יש לך המון חוצפה אתה יודע זה?" אני מטיח בו ליד החברה שלי.
"על מה אתה מדבר?" הוא נראה די המום. "טוב, אל תיתמם לי בסדר." אני דוחף אותו בגסות מדרכי ומנסה להמשיך ללכת (התחלתי להרגיש את הדמעות חונקות את גרוני).
"לא, לא אני באמת רוצה לדעת מה קרה או אם עשיתי משהו לא בסדר", הוא נראה, האמת, ממש כנה בדבריו.
"אני מדבר על שנה שעברה. על איך שהעפתם אותי מהפלוטון ושרפתם לי את האופניים שלא לדבר על שפצעתם את גווין קנינג ואלכס וולפסון והשד יודע את מי עוד"
איתי מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח והאמת היא שזה באמת נשמע קצת הזוי כל הסיפור כשזה יצא לי מהפה.
"מההההה?" איתי מחייך אלי. הדופק שלי כרגע בשמיים ויש לי נטייה להיות יותר צלול ככל שהדופק יותר גבוה. אני מביט אל גלי. היא מביטה בי במבט נוזף, כאשר ידיה על מותניה, "מה עשית כבר?"
אני מביט בגלי והכל מתחיל להתבהר כמו שמיים מעוננים ביום חורף שמשי.
אויי. נכון. עכשיו נזכרתי. זה היה בעצם חלום.
אופפפפפפפפפפסססססססססססססססס!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!